יסוד ושרש העבודה עב

בכדי שישים האדם אל לבו תמיד גודל הניסים והנפלאות והאותות והמופתים היוצאים חוץ מנדר הטבע שעשה עמנו בהוציאנו ממצרים ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים ם וצונו להיות על לבנו תמיד קבלת אלהותו ואדנותו ומלכותו בשמחה עצומה ולשמור מצותיו כל הימים ונוטע בלבנו אהבתו ויראתו מגודל טובו העודפת עלינו בהוציאנו ממצרים כמפרש"י בחומש ע"פ אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי וכן בפ' שמיני בפסוק כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים פרש"י ע"מ שתקבלו מצותי העליתי אתכם וכן בפ' אמור בפסוק המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים פרש"י ע"מ כן. וכן בפ' זו של ציצית בפסוק אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים פרש"י ע"מ כן פדיתי אתכם שתקבלו עליכם גזירותי. ועוד כמה פסוקים המורים ע"ז. גם מכל התרי"ג מצותיו הקדושים לא קבע עלינו הבורא ית' במ"ע להרשימם אות תמידי בפועל על ידינו ובין עינינו רק הפרשיות של יציאת מצרים שהם קדש והיה כי יביאך ופרשת של קבלת אלהותו ית"ש ויתעלה זכרו לעד ופרשת קבלת עול מצותיו שהם שמע והיה אם שמע שד' פרשיות אלו הם פרשיות תפילין הרי אנו רואין שעיקר קבלת אלהותו ית"ש ויתעלה ועול מצותיו עלינו עם קדוש הוא ע"י זכרון י"מ. ומה גם כשישים האדם בתמידות אל לבו האותיות והמופתים והנפלאות של י"מ כנ"ל בא האדם בזה אל עוצם היראה והאהבה להבורא ית"ש מפאת גידל אלהותו בגבורותיו ונפלאותיו אשר הראה אותנו אלהים בי"מ כנ"ל. אך בשביל שלא יבא האדם לידי שכחה במ"ע זו קבעוה לנו אנשי כנסת הגדולה להזכיר בכ"מ שמסדר האדם שבחיו של מקום ב"ה וב"ש דהיינו בכל יום בשירת הים ובפ' ציצית ובברכות ק"ש שלאחריה באמת ויציב ובאמת ואמונה ובתפלת שבת בנשמת ממצרים גאלתנו כו' ובכל תפלת י"ח באתה בחרתנו ובנוסח הקידוש של שבת וי"ט ובברכת המזון ואז כשיזכיר האדם ענינה בפה בכל הענינים הנ"ל יתן אל לבו גודל אלהותו ית"ש ויתעלה בגבורותיו ונפלאותיו כנ"ל ויתן ע"ז הודאה ושבח עצום בלבו ובמחשבתו להבורא ית"ש ויתעלה וזה ברור שהחיוב של השבח וההודאה להבורא ית"ש ויתעלה על גודל הטובה שעשה עמנו עם קדוש ביציאת מצרים חובה על כל אדם מישראל עם קדוש ליתן הודאה בשביל עצמו כאלו יצא הוא ממצרים ולא בשביל הדור ההוא בלבד שמחויב כל אדם לצייר במחשבתו שהבורא ית' ויתעלה הוציא ממש אותו ואת אשתו ובניו ממצרים כנזכר בהגדת פסח בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו כו' ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. עתה אחיי ורעיי אהובי נפשי איך לא יבוש האדם ופניו לא יחורו בעת הזכירו ענין י"מ בכ"מ שהוא מוזכר ולא יתן שום שבח והודאה בלבו ובמחשבתו בשמחה עצומה להבורא ית"ש ויתעלה על זה ויאמר רק המלות והתיבות בפיו ובשפתיו לבד כמצות אנשים מלומדה ועליו נאמר בפיו ובשפתיו כבדוני וגו' אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה לכן יזהר האדם מאוד ומאוד בזה ודי בהערה זו וכשיסיים התיבות להיות לכם לאלהים יקבל על עצמו בשמחה עצומה מאוד אלהותו ית' שמו ויתעלה בזה"ל במחשבתו אני מקבל עלי מלכותך ואלהותך ועל זרעי וראוי גם כן לקבל על עצמו מיד מסירת נפש באיזה ציור מיתה להראות אמתית קבלתו ואח"ז יסיים תיבות אני ה' אלהיכם אמת בשמחה עצומה עד מאוד בקבלת אלהותו יתברך ויתעלה עליו כנ"ל

פרק שביעי אמרתי אעלה בתמר לבית יעקב אלו האנשים כערכי לפנות לפניהם דרך כבושה וסלולה בדקדוקי התנועות. שם יהלכון בתיבות ובתנועות. ולהרים המכשול מדרך עמי בכל שלש אלה הפרשיות של ק"ש כמ"ש לעיל בשער ג' פ"ב ומקומו מוזכר לו ג"כ התיבות בש"ע כגון תיבות שמע ישראל. והיו שזוהר עשה לתיבה לדקדק בו שלא יאמר אשראל. והאו עי"ש בכדי שיה' מוכן לפני האדם ויקח מן המוכן לפניו למשמרת בלבו. ומקודם אעתיק מאמר א'