יסוד ושרש העבודה מח

נמגנא אנון עשרה לטיין ליה במאתן וארבעין ותמניא לווטין והאי הוא דכתיב ביה ויאהב קללה ותבואהו וכדין רוח מסאבא שרי' על אנון ידין דאיהו ארחיה למשרי על אתר רקניא וברכתא לא שרי' באתר רקניא וע"ד הרמותי ידי אל ה' אל עליון מתרגם בצלי. ובהאי פרישו דידין אית רזין עלאין, בשעתא דאתפרישו ואזדקפו לעילא אוקיר ב"נ לקב"ה בכמה רזין עלאין אחזי ליחדא רזא דעשר אמירין בגין ליחדא כלא ולאתברכא שמא קדישא כדקא חזי ואחזי ליחדא רזא דרתיכין פנימאין ורתיכין דלבר בגין דית' שמא קדישא בכל סטרין ויתיחד כלא כחדא עילא ותתא כו' ובהא כל סטרא דקדושא אתאחד לעילא לארמא כדין כל סטרין אחרנין אתכפין כלהו ואודן למלכא קדישא. עכ"ל. אחיי ורעי איך לא יתלהב האדם אל העבודה העצומה הזאת ובנקל לעשותה שאין ערך ותכלית לגודל מעלתה שכל העולמות העליונים הקדושים מתיחדים ומתקדשים ע"י עבודה זו וכל הס"א מתכפיין ומתבזין ועי"ז נתברך ונתייקר שמא קדישא מכל סטרין כמבואר בזה"ק הנ"ל לבד מהשכר הגדול והנפלא שנזכר בזה"ק הנ"ל לאדם שגורם כל זה בזקיפות ידיו בתפלה או בהודאה אך יזהר האדם מאוד שלא יהיה כף אחת מחוברת אל חברתה והיו לאחדים בעת הזקיפה רק מרוחקים זה מזה קצת. זה מבואר בזה"ק פ' נשא דף קמ"ו ע"ב ע"ש ושם ד' קמ"ה ע"א מבואר שיד ימין רוממה ביתר שאת מעט למעלה מיד שמאל בעת הזקיפה. ושלא בשעת תפלה או שבח והודאה יזהר האדם מאוד שלא יזקוף ח"ו ידיו כי האדם יראה לעינים גודל העונש כמבואר בזה"ק הנ"ל. אך בשעת התפלה לא יתרשל בעבודה זו הרמה כי כל כוונת הבורא ית' בבריאת האדם בעה"ז הוא שיעשה האדם רצונו ית' ולעשות לו נחת רוח בכל מה דאפשר. ושלמה המלך ע"ה אמר בחכמתו כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וגו' ודי בהערה זו

פרק שני דקדוק המלות אחר שהקדמנו בפרק הקודם דבר כללי הנצרך לפרט של כל התפלה אמרנו כל מן דין סמכו לנא להוסיף, עוד פרק א' כללי הצריך לכל התפלה ולכל ברכה והודאה והוא ענין דקדוק המלות שכל תיבה אשר יוציא מפיו תהיה שלימה דהיינו שיתן ריוח בין הדבקים (כמ"ש בטור ובש"ע סי' ס"א אף בפסוקי דזמרה צריך לדקדק בכך. וכתב הרמ"א וה"ה הקורא בתנ"ך צריך לזהר עכ"ל והוא בהיות כי תיבה שאינה שלימה במתכונתה לא תעשה פעולה ולא תעלה לרצון לפני הבורא ית"ש ויתעלה כי אינה נחשבת לתיבה כלל ולפעמים יראה כחורף וגודף ר"ל. כמבואר בזה"ק פ' פנחס ד' רמ"ו ע"א. וז"ל מאן דאפיק מלין דצלותין או דאוריתא מפומיה בעי לאפקא לון בהטחנה שלימים ולא בהעלטה חסרים עכ"ל. ובדף רל"ו ע"א מסיים בזה"ל ואינון מלין אתקריאו שלמים (פי' קרבן שלמים) ואוחרנין דאנון שטיין דאכלין מלין בהעלטה מה כתיב בהו הבשר עודנו בין שיניהם ואף ה' חרה וגו' ר"ל עכ"ל ובודאי יחרד האיש וילפת האדם בראותו דברי הזה"ק הלז ותסמר שערות ראשו כשמשער בעצמו שאינו מוציא התיבה כמות שהיא צריכה ח"ו הן בלמוד הן בתפלה

ולתועלת אנשים כערכי עמדתי בזה הפרק להכריז כל מריע אינש בדבורי' להזהר בהם וכיוצא בהם הנה ארז"ל בגמרא דברכות דף ט"ו ע"ב וז"ל תני רב עובדי' ולמדתם שיהא למודך תם שיתן ריוח בין הדבקים עני רבא בתרי' כגון על לבבך. על לבבכם בכל לבבך. בכל לבבכם. עשב בשדך. ואבדתם מהרה. הכנף פתיל. אתכם מארץ. עכ"ל הגמרא: תוספות ד"ה בין הדבקים רב אלפס מוסיף כגון וחרה אף כו' וכן מוסיף, וראיתם אותו, וזכרתם את, ועשיתם את, שצריך ליתן ריוח בין מ"ם שבסוף תיבה לאל"ף שבתחל' תיבה לאחריה כו' עכ"ל התוס' והובא בטור ובש"ע סי' ס"א סעיף כ' כ"א: ועוד נוסף הוא כלל גדול אמרו המדקדקים שאף גם זאת בכל אות נח נראה שבסוף תיבה ואל"ף בתחילת תיבה שלאחריה צריך ליתן ריוח ביניהם שלא תתבלע אחת בחברתה: ואף גם זאת בהיות שהם אמרו וכיילו כללא רבא ליזהר באל"ף שאחר נח נראה ליתן ריוח שלא תתבלע. דבר הלמד