יסוד ושרש העבודה לד

נתנו את נבלת עבדיך וגו' על נהרות בבל וגו' כו' עכ"ל. ומבואר בכתבים לפי שהשכינה כביכול בוכה ומקוננת בכל לילה אחר חצות על צערה לפיכך חיוב על האדם שנגרם לה זה הצער בעונו להשתתף. עמה בצערה גם חיוב האבלות והאנינות על צער השכינה הקדושה מפורש בפסוק בישעיה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה ובזה"ק וז"ל פ' ויגש ד' ר"י ע"ב כיון דמלכא קדישא מלכו שמים אתכפיא ומלכות חייבא אתגבר אית ליה לב"נ לאתאבלא עמה ולאתכפיא עמה בגין דכר איהי אזדקפא ועלמא יתחדי יתחדי איהו בהדא דכתיב שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה עכ"ל. וז"ל בפ' בשלח דף נ"ה ע"ב קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו קול צופיך מאן אנון צופיך אלא אלין אנון דמצפאן אימתי ירחם קב"ה למבני ביתי' נשאו קול ישאו קול מבעי ליה מאי נשאו קול אלא כל ב"נ דבכי וארים קלי' על חרבן ביתא דקב"ה זכי למאי דכתיב לבתר יחדו ירננו וזכי למחמי ליה בישובא בחדוותא עכ"ל. לכן יזהר האדם מאד בתמידות בעבודה זו אף בלילות הקצרים וז"ל האר"י ז"ל ובימות החמה שאין אחר חצות לילה פנאי לעשות התקון וללמוד קודם שיאיר היום מוטב שיניח הלמוד משיניח לעשות התקון חצות ודי בהערה זו ויחשוב האדם שהשכינה כנגדו שנאמר שפכי כמים לבך נכח פני אדני. מצאתי

פרק ששי אחר שעוררנו בפועל טוב סדר תקון חצות ממאמרי הזה"ק הנ"ל עתה באתי להאיר עיני האנשים כערכי בכונות פשוטות כפירושן במזמורי ובפסוקי תקון חצות

במזמור על נהרות בבל יתאונן ויבכה על החרבן ועל גלות השכינה הקדושה ובתיבות איך נשיר את שיר ה' ראוי לכוין דרז"ל שקצצו הלוים בעצמם בהונות ידיהם כדי שלא יוכלו לנגן בידיהם על כנורות ונבלים וזהו איך נשיר כי אין לנו בהונות הידים. וראוי לבכות ע"ז בכי רב ועצום מאוד ובפרט בפסוק אם אשכחך ירושלים וגו' תדבק לשוני וגו'

ובמזמור אלהים באו גוים בנחלתך וגו' ראוי לאדם לבכות בכי רב ועצום על חלול שמו א הגדול ית"ש שהיה אז בין עם טמא חיל נבוכדנאצר שנכנסו בקדשי הקדשים ועשו שם כל חפצם. ובפסוק נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים וגו' ראוי לבכות בכי רב ועצום על הריגת הצדיקים והחסידים שהיו באותו הדור וסבלו יסורים קשים ומרים בהרינתם וישער ויצייר האדם במחשבתו גודל צערם בעת הריגתם וגם צער השכינה הקדושה שהיתה לה אז כביכול על הריגת בניה הנחמדים הצדיקים והחסידים ההם ובודאי אין שכל אנושי יכול לשער צערה כביכול. ובפסוק למה יאמרו הגוים איה אלהיהם ראוי לאדם לבכות בכי רב מאוד על חלול שמו הגדול בין העמים

ובקינה זכור ה' מה היה לנו בפסוק שרים בידם נתלו פני זקנים וגו' ראוי לאדם לבכות בכי עצום על צערם של הזקנים שהם הסנהדרין החסידים הגדולים שהיה להם אז בעת החרבן כמבואר בגמרא הקדושה ובמדרשים ופסוק בחורים טחון נשאו וגו' ראוי לאדם לצייר במחשבתו כאלו היו הם בניו ממש ורואה בעיניו שנתנו על כתפיהם רחיים כבדים לנושאם ובודאי יעורר לבו לבכי עצום מאוד. ובפסוק נפלה עטרת ראשינו יכוין האדם אל השכינה הקדושה שהיא עתה עמנו בגלות וראוי לבכיה ע"ז בכי רב ועצום מאוד. ובפסוק על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו ראוי ג"כ לבכות בכי רב ועצום ע"ז שבמקום שהיתה שם השראת השכינה הקדושה ירוצו עתה במקום זה שועלים ובודאי ראוי לבכות בזה עד שלא ישאר לאדם עוד כח לבכות

ובתקון לאה במזמור למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג וגו' בפסוק צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבא ואראה פני אלהים ראוי לאדם לבכות בכי רב ועצום מאוד על התשוקה זו העצומה. ובפסוק היתה לי דמעתי וגו' באמור אלי כל היום איה אלהיך על חלול שמו הגדול בין העכו"ם שמחרפים ומגדפים ושוחקים בנו תמיד ואומרים איה