יסוד ושרש העבודה רלג

הזה עושה אדם במצות הצדקה תקונים נפלאים. לכן ירבה אדם בצדקה ומתנות לאביונים אף יותר מהשגת ידו וכל הפושט יד לטול אף שיודעין בו שאינו צריך לטול צדקה נותנים כי במדה זו של ותרנות ביום זה עושה תקונים גדולים. והמעיין בכתבי האריז"ל יראה פעולות בוטחות בה' ועושים חסד וצדקה ביום הזה בודאי יעורר נדבת לבו הטהור לזה. הנה דרז"ל בגמרא הקדושה מגילה דף ט"ו ע"ב ע"פ ליהודים היתה אורה וגו' אורה זו תורה. עכ"ל. מזה יראה חיוב גדול ביום הזה על כל יודע ספר שילמוד תורתינו הקדושה ולשמוח בלמודה ולתת הודאה עצומה בפיו ובמחשבתו ליוצרנו ובוראנו ב"ה וב"ש. ואח"כ ילך להשלים לביתו לאכול סעודת מצוה של קבלה ואף שעיקר הסעודה עושין לעת ערב כנהוג עכ"ז יכוין ג"כ בסעודה זו של שחרית לצאת בה ידי חובתו ויאמר לשם יחוד כו' ואח"כ ישב לאכול בשמחה עצומה לש"ש בכונה הנ"ל. אח"כ יזרז א"ע לקיים ג"כ מ"ע של קבלה ומשלוח מנות איש לרעהו וקודם השילוח מנות יאמר ג"כ לשם יחוד כו' לקיים מ"ע ול"ת כנ"ל. ויזהר שלא ירבה בשתיה בתוך הסעודה כדי שיוכל לברך ברכת המזון שהיא מצות עשה דאורייתא בכוונה עצומה ודי בהערה זאת

פרק שביעי איכות חיוב הבסומא בפורים

אחרי ככלות סעודתו ובירך ברכת המזון יקיים ג"כ החיוב מדינא דגמרא שאמרו חייב אינש לבסומי בפוריא והנה דקדקו חכמי הגמרא בלשונם הצח והקדוש ואמרו לבסומי ולא אמרו חייב אינש להשתכר בפורים אך הוא כמ"ש הב"י בטור סי' תרצ"ה בשם רבינו אפרים וא"ח וז"ל בקיצור חייב אינש לבסומי בפוריה לא שישתכר שהשכרות איסור גמור הוא ואין לך עבירה גדולה מזו כו' אך שישתה יותר מלמודו מעט עכ"ל וגם האריז"ל בכוונת השתיה ביום זה ע"ד הסוד כתב באר היטיב בלשונו הקדוש ולא ישתכר אלא יתבסם כו'. גם את זאת יש להוכיח ע"פ שכל פשוט שאין כוונת הגמרא שישתכר חלילה כי הנה כל בעל שכל יודה ויכיר האמת במ"ש במגילה לעשות אותם ימי משתה ושמחה שחייב אדם להיות שובע שמחות בפורים אין הכוונה על שמחת הוללות של רשות כי אין טוב לאדם לפני האלהים כי אם לשמוח בשמחה של מצוה אך הרצון בזה הוא על שמחה של מצוה לשמוח ביוצרנו ובוראנו ית"ש נגילה ונשמחה בו נזכיר דודיו מיין שעומד בתמידות לרחם עלינו ולנחם אותנו ומגודל שמחת לבו באלוהותו ית"ש ויתעלה יתן במחשבתו הודאה עצומה לבוראנו ית"ש על הנסים הגדולים והנפלאים שעשה עם אבותינו בימים ההם בזמן הזה אך יש מבני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון אשר ירבו עצבותם ולבם דוה עליהם כל היום מחמת איזה דאנה וצער ואינם יכולים לדחות הצער מלבותם לשמוח שמחה של מצוה. והנה היין ישמח לבב אנוש וכן כל משקה המחמם ע"כ חייבנו חז"ל להטיב לבו ביין ובכל משקה ועי"ז דאגה בלב איש ישחנה מדעתו כדי שיוכל להכניס בלבו שמחה של מצוה הנ"ל. והנה אם האדם שותה משקים מעט יותר משיעור למודו הוא שמח וטוב לב וכל דאגותיו נשכחו ממנו ושורה בלבו חדוה ושמחה כידוע ובזה מקיים ימי משתה ושמחה וגם משיעור שתיה הראוי' הנ"ל יכול ג"כ לקיים אזהרת הגמרא הקדושה שיתבסם כ"כ עד דלא ידע בין ארור המן כו' כי החוש מעיד על זה כששותה מעט יותר מכדי הרגלו ונכנס משקה בראשו נכנס יין יצא סוד ומרבה דברים מה שלא הי' בהרגלו וטבעו מקודם וברוב דברים לא יחדל פשע הטעות כי בדרך הטבע יכול אז לטעות בדבריו וממילא יוצאים מפיו דבורים הפכיים ויכול ג"כ לטעות בין ארור המן לברוך מרדכי אבל לא כן יתהלך במשרים כי יתן בכוס עינו לשתות יותר מכדי שיעורו הרבה כי אז היין בגוד בוגד ומערבב שכלו ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו להבחין מה יום מיומים היום הזה אם הוא ת"ב או פורים כי לא ידע האדם את עתו אם עת לשחוק או עת לבכות וכדגים הנאחזים בפח כהם יוקשים בני אדם נופל מלא קומתו ארצה שוכן כאבן דומם. ולא ידע אם הוא בין החיים או בין המתים בקבר. הן אלה קצות דרכי גבר. אשר עכרו יינו. גם משכרות