יסוד ושרש העבודה רטז

על הסדר. וסדר הוידוי עם הציבור בכוונה המבואר למעלה ויזהר האדם מאוד מאוד בכוונתם אף שהוא חלוש עתה מצום הקדוש אך יחזק במעוזו והחלש יאמר גבור אני ויתודה בכוונה עצומה ולבו נשבר בקרבו ולא כהמון עם שאומרים הוידוים במוסף ובמנחה בבהלה ובמרוצה הכזה נחשב לוידוי שמוזהרים אנחנו בגמרא הקדושה להתודות פעמים בכל תפלה של יום הקדוש והנורא הזה בעמידה ובחזרת הש"ץ השם יכפר בעדם לכן יזהר האדם מאוד ומאוד בזה. ואחר הוידוי יאמר כל הסדר עד קדיש בתרא ויזהר מאוד בכוונת איש"ר כמבואר למעלה בתפלת החול. (ויאמר) אף ביחוד קוה אל ה' כו' אין כאלהינו כו' ופטום הקטורת כמו אחר כל המוספין כדי להבריח המקטריגים שלא יתאחזו בתפלה כנ"ל בשערים הקודמים ויאמר הסדר הנ"ל בשעה שהש"ץ מנגן היום תאמצנו כו' כי אחר קדיש בתרא לא יהיה לו שהות לומר כל הסדר הנ"ל שתיכף מוציאין ס"ת לקרות הפרשה וצריך באותו שעה לומר הי"ג מדות עם הצבור לכן החכם עיניו בראשו להשתדל לראות באיזה שעה יש שהות לומר סדר הנ"ל ועיקר בכוונה עצומה כי בלתי כוונה יותר טוב ההעדר ובקצת בתי כנסיות נהגו לומר סדר הנ"ל בציבור. ודי בהערה זו

פרק עשירי כוונת היום

להורות את בני ישראל אנשים כערכי עבודה גדולה ונפלאה ליוצרנו ובוראנו ית"ש ויתעלה זכרו לעד בכוונת ענוי הצום והתענית ביום הקדוש והנורא הזה הלא ידעת שענוי זה מאכילה ושתיה הם מ"ע ול"ת עלינו בספר תורת אלקים מפורש ועניתם את נפשותיכם וגו' כי כל הנפש אשר לא תעונה וגו' כמבואר בהרמב"ם פ"א מהלכת שביתת עשור הלכה ד'. ומבואר עוד שם הלכה ה' שאף רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה כולם הם מדאורייתא וז"ל וכן למדנו מפי השמועה (ר"ל הל"מ) שאסור לרחוץ בו או לנעול את הסנדל וכו'. ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה שנאמר שבת שבתון שבת לענין אכילה ושבתון לענינים אלו ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתיה כו'. עכ"ל הרמב"ם והוא מגמרא דיומא דף ע"ד ודף פ"ב ע"ש. ופשוט הוא שמ"ע של הענוים האלו צוה יוצרנו ובוראנו ית"ש ויתעלה עלינו בחסדו וברחמיו הגדולים שעל ידי ענוים אלו ירחם עלינו ויכפר לנו את חטאתינו ועונותינו ביום הנורא הזה וזה מפורש בפ' אחרי ובפ' אמור בפ' אחרי כתיב והיתה זאת לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו וכן פסוק כזה בפ' אמור הרי מפורש שעיקר כפרת העונות ביום הזה הוא בשביל הענוי אך זה מבואר בגמרא הקדושה שהעינוי לבד בלא תשובה וחרטה גמורה והוידוי אינו נחשב לכלום והרי הוא כטובל ושרץ בידו ועכ"פ עיקר כפרת עונותיו הוא בשביל הענוי כמפורש בפסוק הנ"ל ופשוט הוא אף אם יקבל האדם בלבו ביום זה על עצמו תשובה שלימה ואמתית בחרטה גמורה. על העבר וקבלה אמתית אלהבא שלא ישוב לכסלה עוד לעולם ואף אם יקבל על עצמו שיתענה אחר י"כ על העבירות שעבר עד הנה משבת לשבת כל ימיו ויסגף א"ע בכל הסגופים. אך לא יתענה ביום הנורא הזה בודאי כל קבלת תשובתו הנ"ל כלא נחשב ולא יועיל לו קבלתו לכפר עונותיו ביום צום הקדוש והנורא הזה ועונשו כרת כי לא ענה נפשו וכל עיקר כפרת עונותינו בשביל העינוי ביום הנורא הזה כנ"ל ולא די שבעינוי זה אנו נעשים חפשים מעבירות שבין אדם למקום אלא אף גם זאת בהיות נחשב לנו עינוי זה בקיום מצות עשה מן התורה כשאר מצות עשה כגון תפילין ציצית ומזוזה וכיוצא ופשוט הוא ששכר קיום מצות עשה זו שכרה מרובה יותר כי צערא דגופא עדיף כידוע הנה אחר כל ההצעות האמתים וכנים האלו אחיי ורעי יתבונן כל אדם בשכלו שמהראוי וטוב לו לשמוח