יסוד ושרש העבודה כ

כיצד אם עשה לרעהו איזה טובה בפועל הוא מקיים מ"ע של ואהבת כו' בפועל ואם רואה או שומע על חברו איזה טובה והוא שש ושמח בלב שלם ממש כאלו בא לו אותה הטובה הרי קיים מ"ע זו של ואהבת כו' במחשבה וכן ח"ו להיפך ר"ל נמצא מ"ע זו יכול האדם לקיים בכל עת שתבא לידו אפי' אם הוא במרחץ או בשאר מקום שאינו נקי וכן מ"ע של בצדק תשפוט כו' יכול האדם לקיים במחשבתו ג"כ בכל עת שיתרחש משא"כ בשאר מ"ע ול"ת שבכל התרי"ג מצות ואף במקום שאין נקי יכול האדם להעלות על דעתו לשמוח בטוב חברו הן בחול הן בשבת וי"ט ובחול יכול ג"כ לצער עצמו בצרת חברו משא"כ שאר מצות התלוים בזמן או במקום וגם זה ברור לכל משכיל כי גדול שכר של שני מצות אלו עד מאוד כנודע מרז"ל לפום צערא אגרא בהיות ששני מצות אלו אין צווי קיומם תלוי רק בטובתו של חברו יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום לתת קנאת איש מרעהו בטובת חברו וגלל כן הזהיר התנא במדה רעה זו וכיוצא בהם יותר מכל העבירות ואמר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם וכשמתגבר האדם על יצרו מפאת אהבה ויראה של יוצרו ובוראו ית"ש ויתעלה לקיים השני מ"ע אלו על בוריין בשלימות גדול ממש ככוונת הבורא ית' ויתעלה בהם כנ"ל מה רב טוב הצפון לו ועין לא ראתה. ודי בהערה זו

פרק שמיני ומעתה ראוי לבאר האי כללא דנקיטנא לעיל בפ' הקודם שא"א לבוא אל תכלית העבודה העקרית של נתינת נחת רוח להבורא ית' אם לא תוקדם ברגילות שני מ"ע של ואהבת לרעך כמוך ושל בצדק תשפוט וגו' ואיכה נדע את הדבר. יאמר עליו כי הוא זה ידוע ופשוט כשיש לאדם ח"ו איזה העדר שמחה והוא מצטער א"ע מאוד ע"ז. אזי אם רואה אחרים מצטערים ג"כ על צערו יש לאדם זה קצת נחת רוח בזה. אך אם רואה שאין שום אדם מצטער על צערו אז מצטער יותר ויותר כמאמר שאול בחיר ה' ואין חולה מכם עלי פי' על צערי שאינכם חוששין לדאוג בצרתי. וזה ידוע שהשכינה מצטערת כביכול ג"כ בצרתו של אדם כמרז"ל בסנהדרין בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי וא"כ המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך ק"ו על דמם של צדיקים עכ"ל הגמרא. הנך רואה בעיניך מגודל צער השכינה כביכול בצער האדם וא"כ אם האדם מקיים מ"ע של ואהבת כו'. ומצער עצמו בצער של חבירו בזה מיקל ג"כ צער השכינה כביכול ויש לה קצת נחת רוח בזה כאמור ועוד שבבא איזה טובה על האדם ממילא תרבה הנחת ג"כ למקום ב"ה הן ברבוי בנים או ברבוי עושר וכיוצא כנ"ל וכן להיפך כביכול. נמצא כשאדם מקיים מ"ע של ואהבת לרעך כמוך למשל ששומח שנולד בן לרעהו ושמח שמחה ממש כאלו נולד לו אותו בן ושמח שמחה זו כדי לקיים מ"ע של ואהבת וגו' ושמח ג"כ בלבו שמחה עצומה על שבא ג"כ להבורא ית' נחת רוח גדול שנולד מי שיעשה לו ית"ש נחת רוח כשיגדיל בלמוד תורתו ובקיום מצותיו הקדושים נמצא מזאת השמחה של זה האדם מכל הנ"ל מגיע להבורא ית' נחת גדול וזה ששמחים על שמחתו נמצא בשמחה זו עובד האדם להבורא יתברך עבודה גדולה ועצומה לאין קץ ותכלית ומזה יקיש האדם לכל שאר טובות שיגיע לחברו וכן ח"ו להיפך אה יעדר ח"ו איזה טובה מחברו ומצטער עצמו מאוד על צערו של חברו כדי לקיים מ"ע של ואהבת כו' וגם על העדר הנחת מהבורא ית' כביכול נמצא בזה שמצטער עצמו מאוד עושה ג"כ נחת גדול להבורא ית' כנ"ל הרי בארתי שהעבודה של נתינת נחת רוח לבוראנו ית' תלוי במ"ע של ואהבת לרעך כמוך ובסמוך אבאר שמ"ע זו של ואהבת תלוי דוקא אל קיום מ"ע של של בצדק וגו' ודי בזה: עתה אבאר ב' וג' דברים מענין מ"ע זו של ואהבת לרעך כמוך ומהם יקיש האדם אל כל פרטי הדברים מעצמו. וזה הוא. כשרואה אדם את בן חברו שעשה או שדיבר דבר שאינו הגון יוכיח אותו וקודם שיוכיחו ע"ז יכוין במחשבתו קיום מ"ע של הוכח תוכיח את עמיתך ויכוין ג"כ לקיים מ"ע של ואהבת לרעך כמוך כי בודאי רצונו ג"כ שמי שרואה את בניו בדבר שאינו הנון שיוכיח אותם וראוי שקודם שיוכיח אותו יאמר בפה מלא