ישועות יעקב עה"ת צג

נטלו חלק מבואר מזה דאינן בכלל ערבות וכן ראיתי בס' צל"ח שכתב כיון שלא עמדו על הר גריזים והר עיבל רק י"ב שבטים והכהנים והלוים עמדו למטה וענו הלוים ואמרו הברכות והקללות והעם אמרו אמן. הרי שהלוים היו הגוזרים והעם ענו אמן וקבלו עליהם לא נכנסו בברית הערבות וא"כ יחזקאל שהי' כהן לא נכנס בגדר הערבות אמנם בעון שביעית שעיקר הטעם הוא שה' גזר שישבתו שהארץ הוא שלו כלם בכלל הערבות ואף הכהנים שאין להם חלק בארץ דהשביעית כלם חייבים לשבות למען ידע כי לה' הארץ. ובזה יובנו דברי חכמים וחידותם והבן: פרשת בחקותי

אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה. נ"ל ביאור הדבר עם מה שפרשתי מאמר המלך שלמה ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל כאשר דבר לא נפל מכל דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו והוא קשה שכבר אמר ברכתו על אשר נתן מנוחה לעמו ישראל כאשר דבר ומה הוסיף עוד באמרו לא נפל מכל דברו הטוב וגם בתחלה אמר אשר דבר ולא הזכיר ביד מי דבר ואח"כ אמר אשר דבר ביד משה עבדו. ונראה ע"פ מה שפרשתי לשין הש"ס שקר החן זה דורו של משה והבל היופי זה דורו של חזקי' אשה יראת ה' היא תתהלל זה דורו של ר"י בר עילאי. ואמרתי דבאמת החן הוא ענין שמתדמה ליופי עד שמצא תן בעיני הרואים כאלו הי' יפה. ופירש הרב מוהרי"ע דקאמר כי אם הי' ענין היופי דבר תכלית א"כ הי' החן דבר חשוב מאחר שמתדמה ליופי אבל מאחר שהיופי בעצמו אינו דבר תכלית א"כ החן הוא שקר שאינו מתדמה רק לדבר הבל. וזהו שקר החן כיון שגם היופי הבל. והנה דרך בני אדם כשאחד ניזון על שלחן אביו או חותנו וכל מחסוריו על אביו והוא יושב חדר לפנים מן החדר ועוסק בתורה עם תלמידים כמה הוא נכבד בעיני כל באמרו ראה זה איש שהי' יכול לעשות לו תענוגי בני אדם והוא עוסק בתורה. עוד יש אחד שעוסק במסחר ויכול להרויח ע"י עסקו במסחר הון רב והוא קובע עתים לתורה וזה ג"כ נכבד בעיני העם אמנם העני שהעוסק בתורה ואינו יכול לעסוק במלאכתו לתת טרף לביתו זה אינו נחשב בעיני בני אדם ואמנם באמת נהפוך הוא כי מי שא"צ לעסוק במסחר ואינו עוסק בשום מסחר מהכ"ת לא יעסוק בתורה וכמו כן מי שהוא עשיר ויכול להרויח הרבה בעסקו במסחר והוא קובע עתים לתורה אם כי הוא גדול מאיש אשר גם במסחר אינו עוסק עכ"ז הוא אינו חשיב נסיון גדול כ"כ מאחר שיש לו גם עושר גם נכסים אף אם יקבע עתים לתורה (כאן חסר וחבל. על דאבדין)

ואכלתם לחמכם לשובע אוכל קימעא והוא מתברך במעיו ביאור הדברים ע"פ שפרשתי מאמר הכתוב ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא וידעתם כי בקרב ישראל אני ולא יבושו עמי לעולם. דבאמת לכאורה בעת הברכה אינו מן הצורך שהמעט שבמעיו יתברך. ואמנם ביאור הדבר דבאמת מלבד שהאכילה היא לשבר רעבון גם החיך נהנה בעת האכילה וכשהוא אוכל הרבה נהנה באכילתו והובא בס' דרך חכמה שתפלת הפרסיים הי' שיהי' כרסם רחב להכיל רוב מאכל כדי ליהנות בעת אכילתם הרבה. והנה בזמן היוקר אף כשאדם אוכל הרבה אינו נהנה כ"כ כי יודע כי ע"י זה יתמעט הונו לסבת היוקר. ובעת הזול בודאי ירבה האדם באכילתו כי המותרות היא בזול גדול