ישועות יעקב עה"ת כא

ובזה אתי שפיר דבאמת אחר שנשחט לשם קרבן אף בשרו מותר באכילה וכמ"ש התוספות דלא הותר לאדם לשחוט לצורך עצמו כו' ע"ש וה"ה בזה אם אנו מתירין להביא קרבן ממילא אף הבשר מותר באכילה והיינו לחיות זרע דאם ישחוט לצורך הקרבן אף אם יביא קרבן שלמים למ"ד (בני נח הקריבו שלמים) הותר באכילת הבשר וע"כ צוה ה' ליקח שבעה שיהיה לצורך אכילת הבשר לנח ובניו דהרי אם יקריבו קרבן שלמים הבשר יאכל. ועכ"פ מוכח חזה שמותר להביא קרבן ולכך נח שרצה למעט תאוות אכילת הבשר ועשה מזה קרבן עולה שהיא כליל לה'. והנה ענין מניעת אכילת הבשר שלא ישחטו הבהמות והעופות היינו למעט בשר תאוה כמו כשישראל היו במדבר לא הותר להם לשחוט לצורך עצמן. ולכך כשראה ה: שאף שהיה לנח היתר לאכול הבשר ע"י קרבן עשה קרבן עולה לה' ולא הלך אחרי תאוות הבשר וירח ה' את ריח הניחוח והתיר להם לאכול בשר והבן זה

וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים עיין רש"י למה נקרא שמו אור כשדים. והראב"ע הקשה אמאי לא נאמר במקרא נסיון של אברהם באור כשדים המבואר במדרש שהשליכו נמרוד לכבשן האש וה' הצילו ובאמת שנסיון זה חשוב כמו נסיון העקדה ומכח זה דחה דבר זה. ונראה לי בביאור הענין דבאמת לדעת הקדמונים דהאבות לא יצאו מכלל בני נח לענין הדין א"כ לא' היה אברהם מחויב למסור נפשו על קידוש השם כמבואר בש"ס דסנהדרין. והרמב"ן ז"ל כתב דבמקום שאינו מחויב למסור נפשו ומסר נפשו הרי הוא מתחייב בנפשו. אלא שמ"מ כתבו הקדמונים דאדם גדול שעשה דבר כזה ומחשבתו לאהבת הבורא אף שהוא נגד הדין צדקה תחשב לו ואחר כוונת הלב הן הן הדברים ודוקא באדם גדול ואתי שפיר הא דמבואר במדרש דהרן ג"כ השליכו אותו לכבשן אש ונשרפה מעיו לפי שהיה בדעתו מתחלה לראות אם יציל ה' את אברהם ולכאורה מה בכך מ"מ אח"ז השליכו אותו לכבשן אש בשביל כבוד השם. ובזה אתי שפיר דכיון שהי' מסתפק ושואל כבר יצא מגדר אדם גדול ואינו רשאי למסור נפשו ובזה אתי שפיר דלכך אינו מבואר בקרא כיון דלעיני הרואים לא נחשב למצוה מסירת נפשו של אברהם רק השם יודע מחשבות בני אדם וצירף מחשבתו למעשה טוב כנ"ל. ובזה אתי שפיר הא דמבואר במדרש דגבריאל בא להצילו ואמר הקב"ה אני יחיד בעולמי וכו' נאה ליחיד להציל את היחיד דידוע דמלאכים אינן יודעים מחשבת שבלב רק גבריאל ולכך בא גבריאל להצילו והקב"ה אומר כיון דעיקר הדבר דרשאי למסור נפשו לפי שהוא יחיד בעולמו וגדול הדור רשאי לכך לי נאה להצילו ועיקר מה שנחשב לשבח לפי שאחר שהצילו ה' נראה בעליל שנתקדש שם שמים על ידו וזהו קדושת השם אף שגוף המעשה לא נחשב כ"כ למצות ה' אבל מה שנתקדש שם שמים על ידו הוא דבר גדול והנה בש"ס דתענית שם קאמר נ"נ מלך הגון היה וראוי שיעשה הקב"ה נס על ידו הרי דנחשב שבחו לנ"נ שנתקדש ש"ש על ידו והוא נכון: פרשת לך

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. במ"ר שתי פעמים כתיב לך לך מארצך ולך לך אל ארץ המוריה א"י איזה מהם חביבה מן מה דכתיב אל ארץ המוריה הוי שהשניה חביבה. נראה לי ביאור הדברים לכאורה מלתא דפשיטא דהשניה חביבה דבודאי אין ערך למה