ישועות יעקב עה"ת יג

מה שקרא ה' מצוה זו מצוה קלה וגם מה שהקשו הקדמונים למה לא היתה תשובה של אדה"ר מתקבלת דבאמת הא דמהני תשובה משום דבאמת יצרו של אדם הוא בתוך האדם והוא מחטיאו וכמעט האדם קצת מוכרח לחטא אלא דמחמת שיש תקנה קצת בהזכרת יום המיתה או בלימוד תורה לכך האדם נענש אבל בעשותו תשובה מהני תשובתו וכ"כ הרמב"ן אבל כאן שהקב"ה צוה אותו שלא יאכל מעץ הדעת דהיינו כי ענין עץ הדעת הוא עצמו כח המתאוה וחומד לעשות רע. המשל למי שיש לו כרם אשר בתוכו פירות אשר נפש האדם מתאוה בראותם והושיב שם שני שומרים אחד מבחוץ שלא יכנוס אדם לכרם ואחד מבפנים שאם יכנוס אדם לשם לא יניחנו לאכול הפירות וצוה עליהם שלא יאכלו הפירות ואח"ז עברו שניהם על דבריו וכשבא בעל הכרם לחייב אותן על אכילתן מן הכרם חייב ביותר את השומר שמבחוץ כי השומר שמבפנים לא היה בידו למשול ברוחו בראותו הפירות וכי הם נחמדים אבל על השומר שמבחוץ כעס ביותר כי למה הביא עצמו לידי התאוה כי קודם שראה הפירות לא היה מתאוה ולמה נכנס לתוך הכרם לראות הפירות. וה"ה בזה דאחר שאכל מעץ הדעת טוב ורע אז נולד כח התאוה א"כ האדם עלול לחטא מחמת כח המתאוה וחומד. וע"כ מהני תשובה. אבל אדה"ר קודם שאכל מעץ הדעת לא היה בידו כח המתאוה ועכ"ז חטא לכך לא הועילה תשובתו וזהו שאלת מה"ש מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר ולמה לא הועילה תשובתו אמר להם מצוה קלה דהיינו שהיה קלה בידו לקיימה מפני שלא היה בידו כח המתאוה לכך לא הועילה תשובתו והבן

בש"ס מסכת עירובין שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה אי נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא כו' נמנו וגמרו נוח לאדם שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש כו'. הדבר יפלא מאוד אחר שהקב"ה ברא את האדם וירא אלהים וכו' טוב מאוד ואמרו במדרש מאד זה אדם אותיות דדין כאותיות דדין. איך יתכן לומר שיותר היה נוח שלא ליברא ואם הדבר כן למה נברא. ונראה דהדבר נוגע למחלוקת שיש בין הקדמונים בענין מי עדיף צדיק גמור ולא חטא או מי שחטא וחזר בתשובה כי לדעת הרמב"ם א"א בעולם לחוטא שכבר פגם נפשו להיות כמדרגת צדיק גמור אשר אין פגם בנפשו. וקצתן אמרו במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד והנה בעלי תשובה נקראים עם נברא כמבואר במדרש ועם נברא יהלל יה וכו' אלו בעלי תשובה, והיינו שכיון שפשע נפש החוטאת תמיד שנפשו באמת כבר מתה אלא שאין נראה לכל ענין מיתתו. וכשחוזר בתשובה הוא נפשו יחיה הר"ז בריאה חדשה ומה"נ לא הועיל לאדם הראשון להיותו חי חי עד שבאמת הנפש הניתן לו מאת ה להיותו יציר כפיו של הקב"ה כבר קבלו פגם בעת החטא להיותה תשובה כמי אף אם אח"כ ישוב בתשובה באופן אשר סר עונותיו והנפש תקבל חיות אינו רק כשאר בני אדם אשר סוף אדם למות. ובזה נחלקו ב"ש וב"ה שהלל אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא דהיינו אחר הבריאה שנברא בעת הוולדו לא נברא יותר כי נשא בבריאה ראשונה ולא קלקל הנפש ולא פגם אותה. והללו אומרים נוח לאדם שנברא יותר משלא נברא דהיינו שא חזר בתשובה ונברא הנפש פעם שני הוא יותר טוב שמוציא יקר מזולל נמי וגמרו שמוטב יותר כשלא נברא פעם שנית כי לא תועיל התשובה להיות כבראשונה וע"כ יפשפש במעשיו והבן

ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא