ישועות מלכו על הרמב"ם צט

דנקה"ו לא הוי נבלה צ"ע [דעכ"פ הוי. טרפה ואנן קיי"ל דטריפה אינה חי' לפי גי' הר"ח לכ"ע בעינן גמר שחיטה ע"ש המגיה

פ"ג ה"ב ואם שכח השולח חייבין לעשות פסח שני, משמע דוקא פסח שני חייבין לעשות אבל אין יכולין לעשות פסח אחר בערב פסח ראשון דשמא יזכור המשלח ונמצא הפסחים ראשונים כשרים והו"ל הפסח האחר חולין בעזרה,. לכן צריכין להמתין עד אחר זמן שחיטת הפסח שלא נזכרו אגלאי מלתא למפרע שלא הי' ראוי בשעת זריקה ועמש"כ בה"ד, ומש"כ רבינו בעבד צריך שיקנה לו ע"מ שלא יהי' לרבו רשות בו כתב הרב בכ"מ אע"ג דבהל' זכי' ס"ל לרבינו דל"מ אלא עד שיאמר לו מה שתרצה עשה סמך רבינו עמש"כ בה' זכי', ולכאורה נראה דבאומר הרי לך לפסח ע"מ שלא יהי' לרבך רשות מהני כיון דא"א להרב לזכות פסח של עבדו אחר שכבר נמנה על פסח אחר, ודע דיש להסתפק קצת באומר, לעבדו ונותן לו אחר ע"מ שלא יהא לרבו רשות בו ושכח קודם הזריקה דאין לו תקנה, בזה צ"ע אם יאמר הרב שא"א לא בזכות העבד עבורו

ה"ד חבורה שאבד פסחה עיין לח"מ שהקשה ע"ז מהא דלעיל ה"ב ומה שתירץ אינו מובן, כלל וקשה מלקמן ה"ט בחמש חבורות שנתערבו עורות, פסחיהן [דמחלק רבינו בין לפני זריקה לאחר זריקה], ונ"ל ליישב דברי רבינו ז"ל דהנה יש לעיין בהא דקיי"ל אכילת פסחים מעכבי ואם הפסח אסור באכילה בעת זריקה לא, נפק י"ח שהרי נשחט שלא לשם אוכלין כשהוא אסור מד"ס מה דינא מי נימא כיון דעכ"פ בעינן שיהא לשם אכילה ובזה לא מצי אכיל מצד תקנתא דרבנן בפרט לפ"ד רבינו דס"ל דאיסור דרבנן אסור מד"ת משום לאו דלא תסור או דלמא כיון דמדאורייתא חזי ל"ל, בה ונ"ל. להוכיח מהא דאמרינן בפ' כ"צ דף ע"ח דפסח שנשחט בטהרה ואח"כ, נטמאו רוב ציבור דיזרוק בטומאה ואל יאכל וקשה הא כיון דמדרבנן אסור באכילה הא לא חזי לאכילה וע"כ צ"ל, בדרבנן אמרינן דמקרי ראוי לאכילה הואיל ואם עבר ודוקא בד"ת אמרינן הכי ומזה נ"ל להוכיח ג"כ מה שנסתפקו האחרונים ז"ל בהא דקיי"ל באופה מיו"ט לחול אינו לוקה הואיל ואי מקלעי לי' אורחים וכתבו הראשונים במבשל איסור ל"ש הואיל ונסתפקו האחרונים ז"ל במבשל איסור דרבנן ולמש"כ מוכח דאיסור דרבנן ג"כ שייך הואיל אם עבר, ועוד נ"ל להוכיח מהא דאמרינן בירושלמי, ס"פ האשה בהא דקיי"ל דגר שנתגייר בע"פ אסור לו לעשות פסח דהפורש מן הערלה כפורש מן, הקבר ואמרינן בירושלמי דאם זרק הורצה וקשה הא מ"מ לא חזי לאכילה, באורתא דכשם דמדרבנן אסור לו לעשות פסחו כך אסור לו לאכול א"ו דבדרבנן אמרינן הואיל אם עבר, ולפ"ז י"ל דברי רבינו דהא בס"פ אלו דברים אמרינן בשחטו ונודע אח"כ שמשכו ידיהם הבעלים דלמ"ד לא בעי עקירה אין שורפין אותו מיד כיון דהו"ל שלמים ואין איסור אלא משום שלמים ששחטו אחר תמיד של בין הערבים ומבואר בדברי, התוס' [ריש ערובין] דשלמים ששחטו אחר תמיד של בין הערבים אינו אסור. אלא מדרבנן א"כ ניחא דבזה הזבח כשר מד"ת ממנ"פ דאם הוא פסחו שפיר ואם פסחו נשחט אחר שכבר נשחט הראשון א"כ הו"ל שלמים דרבינו פוסק כמ"ד לא בעי עקירה והו"ל שלמים ומדאורייתא מותר לאכול ממנ"פ אי הוא פסח אי שלמים, משא"כ באומר לעבדו או לשלוחו ושחט זה לעצמו וזה עבור רבו דשניהם, פסחים והו"ל פסח נאכל שלא למנוייו ואסור מד"ת, וא"ל מה בכך דהו"ל שלמים דלא בעי עקירה מ"מ כיון דשניהם. עומדים הו"ל דחוי ז"א דהא דעת רב' בפ"ד לפסוק דאין דחוי ואפי' בשניהם. עומדין לא מקרי דחוי ועוד דאפשר דאפי' למ"ד יש דיחוי מודה בזה דהו"ל כמפריש שתי חטאות לאחריות [עיין פסחים צ"ז:] שהרי לא ביטל שליחותו, ולפ"ז צ"ל דבהאי דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת שכתב רבינו בה"ט. הוא איסור דאורייתא ובחי' ליו"ד סק"י כתבתי מדין קבוע

פ"י הי"א כשאדם אוכל את הפסח וכו' עיין השגת הראב"ד, ואני תמה הן על הראב"ד והן על הכ"מ, איך אישתמיט מינייהו מימרא ערוכה בפסחים ובג"ה בהא דתנן עצמות. וגידין שורפו בי"ד האי גידין היכי דמי אי גידי בשר נכלינהו וכו' אמר ר"י א"ר הכא בג"ה עסקינן והא הכא ר"י הוא ור"י הא סבר יש בגידין בנ"ט ואפ"ה הי' צלאן שלמים ודוחק גדול לומר דמיירי בעבר ובשלן או שכח אפס דאיכא למידק דא"כ תודוס הרופא שהנהיג ברומי לאכול גדיין מקולסין כיון, דלדעת רבינו צריך שיהא שלמה ממנ"פ אי הסירו הגיד הא קיי"ל נחתך ממנו אבר או נשלך ממנו אבר אין זה מקולס ואי בלא הסיר ת"ל הא בלא"ה אסור משום שמנו של גיד וקרומי חלב ודוחק לומר דס"ל טע"כ לאו דאורייתא דמ"מ מדרבנן אסור, ותו דהא קיי"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה ולהא י"ל דכיון דאינו עושה לצורך ביטול ל"ש אין מבטלין אלא דמדברי הראב"ד נראה דהא דזרוע בשלה חידוש הוא שחדשה תורה אבל בלא"ה הוי איסור אע"ג דעושה לצורך בישולה ולא לכונת איסור, וגם. בפסח אם לא חתך כשרה כמש"כ התוס' בריש כ"צ עכ"פ נוכל לומר דהראב"ד ורבינו לשיטתייהו אזלי ולקו' שהקשינו על הראב"ד נראה דס"ל כמש"כ הרשב"א בחי' דבטעמא בלבד ל"ש הא דמין במינו ובדעת רבינו נראה כיון דקיי"ל דאתי עשה דפסח, ובזבחים מקשינן וניתי עשה. דפסח ונדחה לל"ת והא דמשנינן אין עשה דוחה לל"ת דמקדש לא שייך לענין גה"נ והא דבאמת ג"ה נוהג במוקדשין ולא אמרינן דאתי עשה ודחי לל"ת ובריש ג"ה פריך פשיטא משום דאקדשי' פקע איסור גיד מיני' נראה לפמש"כ בח' לאו"ח הלכות ברכות דדעת רבינו בהל' ברכות דאכילת איסור לא שמה אכילה והוי כאוכל עפר ומה"ט אין מברכין כלל א"כ ל"ש לומר אתי עשה ודחי ל"ת דע"כ לא אמרינן עשה דחי לל"ת אלא במקום דגם אי שייך בעשה איכא לל"ת אבל בג"ה כיון דאי נימא דל"ת איכא לא הוי לעשה כלל והרי זה כאוכל עפר ואפי' באכלו לא קיים כלל העשה ולא דמי למצה של חדש דאמרינן בירושלמי דדחי, ליתא דהתם אם לא יאכל איכא עכ"פ עשה וכיון דיש עכ"פ עשה ומצי למדחי לל"ת חוזר האיסור והותר והו"ל אכילה ראוי' וכעת לא מצאתי, בכולא תלמודא סותר לכלל זה אלא בהא דפסחים פ' כ"ש דיליף דאין יוצאין במצה של טבל מל"ת וכו' ות"ל דטבל אכילה שאינה ראוי', ועי' משנה למלך פ"ה מה' יסוה"ת ובמקום אחר אבאר] וא"כ ממילא ניחא דהיינו דוקא בגופו של גיד אבל בבלוע אתי עשה ודחי לל"ת ולא דמי לזרוע בשלה ולהא דתנן נגע בחרסו של תנור דלק"מ דאין עשה דוחה לל"ת דמקדש ושמן של תרומה לזרים אין עשה דוחה לל"ת דמיתה מיהו מקרומי, חלב קשה דהוי ל"ת שיש בו כרת וגם בזה י"ל דטע"כ לאו דאורייתא ומסתייע לנו מזה. דין חשש דחטאות ואשמות שנבלעו בחלב ש"ד ואל תשיבני מדם האיברים דשקיל וטרי הש"ס ודם האיברים בלאו דהיכי דאפשר, מודינא מיהו לדעת התוס' נראה כיון דבא על ידי פשיעה לא מצי למדחי אבל בב"ח כבר כתבתי דלא מצי למדחי דכגוף אחד הוא וגעולי נכרים לאו כלי בשר הצריכה התורה לגעול למאן דס"ל דבשר תאוה אסור רק זבחי, שלמים דחי עשה לל"ת ובזה נתיישבו דברי רבינו: