ישועות מלכו על הרמב"ם צח

תינח היכי דהשוחט הוא אחד מבני חבורה אבל מה נעשה אם אינו מבני חבורה

והנה מדברי רבינו נראה ג"כ דא"ח מלקות רק השוחט וזורק ומקטיר שלא כדעת הרא"ה אלא די"ל דס"ל כשי' רש"י דעוברין ורק דמלקי לא לקי ומ"מ נ"ל דאפי' לדעת רש"י דוקא בשחיטה וזריקה דבשחיטה ל"מ לדעת רבינו דישנה לשחיטה. מתחילה ועד סוף והיו יכולין למשוך ידם עד סוף השחיטה אלא אפי' בזריקה אע"ג דקיי"ל אין מושכין אחר שחיטה מ"מ לפ"מ שכתבתי לקמן אם מיחו בפי' לא יצא יד"ח לכן שפיר עברו דהרי היו יכולין למשוך ידיהם ולא היו עוברין אבל בהקטרה נ"ל דאם לא הי' לשום אחד מהם חמץ ואח"כ בעת הקטרה הי' למקטיר או לאחד מבני החבורה ודאי לא עבר רק המקטיר ואלו שיש להם חמץ אבל לא בני החבורה שאין להם חמץ דמה הי' להם למיעבד, וכ"ז נראה מדברי רש"י שם דס"ג ד"ה המקטיר וכ"נ דאם בעת השחיטה לא הי' לו ולא לבני החבורה חמץ ואח"כ בעת הזריקה הי' לו לזורק או לבני החבורה חמץ דלא עבר השוחט כשלא הי' מבני החבורה דכבר כלו מעשיו דהיו בהיתר וזה פשוט

והנה בירושלמי בפ' תמיד נשחט נסתפק בשוחט על נוקשה אי עובר ולדעת רבינו דנוקשה דרבנן ודאי א"ע אך בשוחט על תערובות חמץ יש לעיין, ומכאן קשה על דברי התוס' ריש א"ע שדחו פרש"י א"ע בבל יראה מטעם דאיצטריך קרא מיוחד וקשה משוחט על חמץ לירושלמי ומ"מ מדברי רש"י לא תקשה להיפך די"ל שאני ב"י דאתקש לאכילה כמוש"כ הפ"י דיליף שאור שאור ובדוחק י"ל דברי ר"ת ועכ"פ בתערובות יש לעיין בשוחט ע"ח אף לדעת רש"י ורבינו, ולכאורה נראה דהירושלמי לטעמי' דבעי למימר דאפי' למ"ד נוקשה דאורייתא מ"מ מותר בהנאה כמבואר שם אבל לפ"מ שנראה מש"ס דילן דאסור בהנאה וע"כ דלא אימעיט אלא מכרת א"כ ה"נ לענין שוחט פסח על חמץ ומ"מ יש לדחות וע' בתוס' פ' כ"ש כ"ג: בשם הרשב"א ובאמת לדידן י"ל דפטור ודו"ק

ועיין בסוגין בשוחט פסח ע"ח שלא לשמו דר"ש פוטר ופרש"י מטעם דס"ל שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה וראיתי בס' שעה"מ שכתב דאע"ג דבזבח פסול לא מחייב מ"מ בשחיטה חייב כיון דהי' אפשר לו לשחוט כראוי ולכן לדידן דס"ל דשמה שחיטה בשלא לשמו חייב ורבינו בפיה"מ פוסק שלא כר"ש ואני אומר שאין מדברי רבינו בפיה"מ ראי' דפוסק שלא כר"ש דמה שכתב דאין הלכה כר"ש לא קאי אשלא לשמו אלא על הא דמחייב במועד ושאר קרבנות דהרי למה דקיי"ל דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מכי שחט בה פורתא פסלה ואפי' למ"ד דאינה לשחיטה אלא לבסוף ג"כ צ"ע דאפשר למאן דמקיש מלא ילין י"ל דבזבח פסול כיון דל"ש ל"י פטור ורש"י ז"ל פי' כן לפי מה דפוטר בזורק וצ"ע

הי"ח שחיטת הפסח, עיין לח"מ מה שהקשה על רבינו מה שנא חתיכות יבלתו להבאה חוץ לתחום ולדעתי נ"ל דכשאמרו אין שבות במקדש דוקא בעזרה לכן חתיכת יבלתו דהוא במקדש דוחה הבאה מחוץ. לתחום דנעשה מבחוץ וכעין זה אמרינן בפסחים ל"ו ע"ש מיהו התם דוקא במידה דצריך דוקא בפנים ע"ש אבל בירושלמי פ' וא"ד מבואר החילוק שכתבנו ודו"ק

פ"ב ה"ו שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים, עיין בהשגות הר"א ז"ל ומ"ש הרב בכ"מ ולח"מ הם דברים שצ"ע גם יש לדקדק ע"ד הר"מ ז"ל ששינה לשונו דבזורק כתב לשם מולים וערלים ובשחט כתב ע"מ שיתכפרו בו ערלים הנה מבואר ששינה לשונו דברישא ששחט סתם ואח"כ זרק כתב דמולים וערלים פסול ובשחט ע"מ כתב שיתכפרו בו ערלים ולא כתב ע"מ שיתכפרו בו מולים וערלים, ונ"ל דהא כתבו התוס' פסחים ס"א [ד"ה שחטו ועי' פרש"י שם ד"ה לפי אכלו] דערלים לא מקרי שינוי בעלים דמנוים הם והוא מוכרח לשיטת ר"י א"כ הא ניחא בשחט ע"מ שיתכפרו בו ערלים דבשעת שחיטה מקרי ערלים בעלים אע"ג דלמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף א"כ בסוף שחיטה לא הי' ראוי מ"מ הא אמרינן בחולין נהי דאדחי מפסח מדמי פסח לא אידחי לכן לא מקרי שינוי בעלים דפסול בלשמו ושלא לשמו כיון דהוא ג"כ בעלים דקרבן אבל בשחט סתם וזרק אח"כ לערלים ולמולים תו לא מקרי ערלים כלל בעלים דקרבן דהא מבואר בירושלמי [ס"פ כ"צ. וברבינו פ"ד ה"ג] דחבורה שנטמאו מקצתן זכו הטהורים בחלקן של טמאים כל שנטמא בעוד שלא התחילו לאכול וה"נ בערלים א"כ אינו ענין לבעלים כלל בשעת זריקה והו"ל שינוי בעלים לפ"ז ל"ק כלל קו' הראב"ד דוקא בע"מ שיתכפרו בו ערלים והשחיטה הי' כהוגן בזה ס"ל לר"א דלא פסל מקצת ערלה אבל בזרקו אח"כ ודאי פסול ידהו"ל שינוי בעלים ממש

ומש"כ רבינו בשחט לזרוק דמו שלא לאוכליו דכשר . ואין אדם יוצא ידי חובתו בו כתב. הרב בכ"מ דמפורש כך בפ', כ"צ, והנה בדקתי בהרבה נוסחאות בדברי רבינו ומצאתי הנוסחא אין אדם יוצא י"ח ותמהני דהא בפ' כ"צ מבואר דאדם יוצא י"ח ואם הנוסחא זו צודקת צ"ל שרבינו גורס וא"א יוצא י"ח ונ"ל. הטעם דהא רבה ור"ח פליגי בע"מ שיתכפרו ערלים דר"ח סובר דמקרי בר כפרה הואיל ואי בעי מל וי"ל דלא לשם אוכלין הכל מודים דהו"ל כמי שלא נתחייב, והנה כ"כ דבשוחט למולים ע"מ שיתכפר פסול, אמנם בשלא לאוכליו י"ל דמודה ר"ח דלא מקרי בר כפרה באין בידו והנה השוחט לשם נכרי כשר ואינו עולה לשם חובה כמש"כ. רבינו ז"ל. בה' פסוהמ"ק ועדיין צ"ע דבנוסחא דידן מבואר דאדם יוצא י"ח ולמש"כ לעיל לדעת רבינו חמור בחשב בשעת זריקה שיתכפרו בו בעלים מחשב בשעת שחיטה ובחישב בשעת זריקה פסול דלא מקרי בעלים כלל. אם. לא. שחשב להאכילן לבד וכחילק הריב"א [עי' תוס' ס"א ד"ה שחטו]

הי"ג בענין חצי עבד וחצי בן חורין הרב כ"מ הביא דברי הר"א בנו של רבינו ז"ל ובלח"מ הקשה וכתב הרב מל"מ והיא קו' חזקה ובעניותי גברא קא חזינא תיובתא לא חזינא דדבר פשוט בחצי עבד נהי דלא יאכל מ"מ בהסכמת רבו אוכל ול"ד לחצי עבד וחצי ב"ח דא"י בתקיעת שופר שתקע לעצמו דהתם צד עבדות אינו מחויב אבל כאן חצי עבדות מחויב למ"ד נשים בראשון חובה א"כ כיון דברשות יוצא כיון שתקנו חכמים שא"י בשלו וע"כ צריך הוא לעשות פסח וניחא לי' לאינש סתמא ניחא לי' דע"ד דרבנן קא עביד וניחא לי' לאינש דליעבד מצוה בממוני', ומ"מ למדנו ממש"כ דלמ"ד נשים בשני רשות וה"ה עבד א"י כלל דדמי לתקיעת שופר ואפשר גם לדעת החולקין על רבינו למשנה אחרונה ג"כ לא יצא דדמי לתקיעת שופר וצריך עיון דיש לומר לא גרע מקטן שקרב בראשון דנפיק בי' אף על גב שנתגדל בינתים ודו"ק

הי"ד עד כמה וכו' עד שישחוט, עיין בש"ס דף פ"ט קואפשר כיון שנשחט מיעוט הושט למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף שוב אין נמנין ולמ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף, לדעת רבינו דס"ל דנקיבת הושט מקרי נבלה י"ל דלא מקרי שוב חיותא דשה ולהחולקין