ישועות מלכו על הרמב"ם ק

הלכות בכורות

פ"א ה"ה מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחוץ לארץ ואין מביאין בכורות מחוץ לארץ לארץ שנאמר ואכלת לפני ד' אלקיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכור בקר וצאן וממקום שאין אתה מביא מעשר דגן אי אתה מביא בכור בקר וצאן אלא הרי הוא כחולין ויאכל במומו ואם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקריב אלא יאכל במומו, ולא נתבאר בדברי רבינו אם עבר והקריבו אם בשרו מותר לאכול ולהקטיר האימורים דהא משמע דמדאורייתא היא קודש כמבואר בדברי הרשב"א והרמב"ן והר"ן הובא בכ"מ אלא שאין מקריבין אותו וגם זה נראה שהוא מדאורייתא דנפקא לן מדרשא דסיפרי ובש"ס דילן בתמורה דף כ"א ע"א דאיתקש למעשר דגן א"כ יש לומר דלא מיפסל רק לכתחילה דבקדשים בעינן קרא לעכב ועיין בתמורה ד' כ"א ע"ב בתוס' ד"ה ממקום שהקשו לר"ש דס"ל דאם הביא מחו"ל מקריבין אותו היכן אשכחן קרא חילוק בין לכתחילה ובין דיעבד אי ס"ל היקשא דמעשר דגן אפי' דיעבד נמי לא ואי לא סבר לה אפי' לכתחילה נמי יבוא ולכאורה דבריהם תמוהים דהא בקדשים בעינן קרא לעכב ונראה בכוונתם דכוונתם להקשות דלר"ש לכתחילה אין מביאין מחוץ לארץ ובדיעבד מקריבין אותו אפילו לכתחילה כמבואר בש"ס וע"ז הקשו שפיר היכן אשכחן הפרש בין לכתחילה ובין דיעבד כי האי דהקריבו לכתחילה וכל שהוא חי אפי' הוא בפתח עזרה מיקרי ג"כ לכתחילה אלא דממ"ש רבינו הרי הוא כחולין משמע קצת דאפי' בדיעבד לאחר שחיטה וגם לאחר זריקה אין מקטירין את האימורים ולא עוד אלא שי"ל אם עלה ג"כ ירד דהא לא הי' לו שעת הכושר ונפסל תיכף בשעת לידתו ע"ש בזבחים ד' פ"ד בתוס' ד"ה פסולו בקדש אמנם מדברי רבינו בפ"ו ה"ב מבואר בדבריו חייב כרת על שחיטת חוץ של מעשר בהמה של חו"ל ואם איתא דנחשב לענין הקרבה כחולין לא הי' מחייב משום שחיטה חוץ דאין ראוי להתקבל בפנים והכי משמע פשטא דלישנא דר"ע בתמורה ד' כ"א ע"ב דלא. תני אלא שלא יעלה משמע דווקא לכתחילה אבל בדיעבד אם הקריבו כשר לאכילה ולהקטיר האימורים ואע"ג דאיתקש למעשר דגן כדדרש ר"ע לא איתקש אלא למצות הקרבה דמעשר חוץ לארץ אינו מצווה כלל בהקרבה והרי הוא כחולין לענין מצות הקרבה וממילא כיון שאינו מצווה במצות הקרבה אין לו לכתחילה להקריב אפי' מביאו לפתח עזרה אבל מ"מ אם הקריבו בדיעבד כשר כמו כל הנדחין דלית בהו קרא לעכב, ובתשו' ח"ס סי' שי"ח הקשה הא לדעת רבינו גם בימי עזרא לא הי' החיוב מעשרות. מה"ת. אטו מי נימא דבימי בית שני לא הקריבו בכורות ומעשר בהמה כי אז אפי' בארץ ישראל לא היה נוהג מעשר דגן מה"ת ועמש"כ לעיל בה' בית הבחירה יישב לזה גם לפמש"כ דוקא לכתחילה אם מביאין אותו אפי' לפתח עזרה אין מקריבין הא בדיעבד כשר אין כאן קושי' כ"כ גם מה שכתב הא דלר"ע אפי' מביאו אין מקריבין אותו ומחזירין אותו אינו אלא מדרבנן שלא יקבע הדבר כחובה כמבואר בירושלמי סו"פ ד' דחלה כבר הרגיש בעצמו שמדברי הר"ש לא נראה כן וגם מדברי רבינו לא נראה כן אלא דדרשה גמורה היא והנכון כמוש"כ דמאורייתא אין מקריבין אותו אלא כיון דבקדשים בעינן קרא לעכב כיון דלכתחילה אין מקריבין אותו אפילו הביאו לפתח עזרה אין מקריבין אבל מ"מ בדיעבד כשר ואפשר דאפי' אם עבר ושחט זורקים את הדם אפילו לכתחילה ונסתפקתי בהא דכתב רבינו לעיל בה' ד' בכור בהמה טהורה מצוה להקדישו שנאמר הזכרים תקדיש לד' אלקיך אפשר דבחוץ לארץ כיון דמדאורייתא אין ראוי להקרבה לא מקרי תקדיש לד' אלקיך

הט"ו ויראה לי שהבכור נותן לכל כהן שירצה, קשה שהרי דין זה משנה מפורשת בערכין ד' כ"ח ע"ב הבכור בין תם בין בעל מום מחרימין אותו וכיצד פודין אותו אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו ונראה לפי דגרסינן בירושלמי דחלה פ"ד ה"ד יש מהם נותנים לאנשי משמר ויש מהם ניתנים לכל כהן הבכורות והביכורים לאנשי משמר ושאר כלהון לכל כהן וראיתי לבעל פ"מ דהא דאמרינן דהבכורות לא"מ היינו בכור תם אבל בכור בע"מ נותנו לכל כהן שירצה ולא משמע כן מדברי רבינו שהרי בהלכה זו הזכיר בין שהי' בכור תם בין בע"מ וגם במתניתין ערכין כ"ח ע"ב קתני בהדיא בין תם בין בע"מ לכן נ"ל שרבינו דחה דברי הירושלמי מהלכה ובין בכור תם אפי' בזמן הבית ובין בע"מ נתנו לכל כהן שירצה: הלכות תמורה

פ"א ה"א כל הממיר לוקה על כל בהמה שימיר הכ"מ לא הראה מקורו והוא ש"ס ערוך בתמורה דף כ"ז דלוקה על כל בהמה ומשמע לי' דה"ט דאמרינן גופין מחולקין בבע"ח, וכמש"כ רבינו בפ"ה מה' שגגות דגם בבהמה אמרינן גופין מחולקין והנה יש להסתפק למאי דקיי"ל דממירין אפי' ג' בהמות בבהמה אחת של קדשים אם גם בזה לוקה ג' מלקות כיון שהמיר ג' או דלמא דעיקר איסור תמורה היא לפי שרצה להמיר קדשים בודאי אין איסור במה שרצה לעשות מחול קודש ועיקר האיסור לפי שרצה להחליף של קודש וכמש"כ רבינו בסוף הל' הללו ואע"ג דלא דרשינן טעמא דקרא מ"מ פשיטא דקרא נמ' הכי משמע, דכתיב לא יחליפנו אלמא דהאיסור שלא יחליף ההקדש א"כ אם המיר הרבה בהמות של חולין באחת של קודש אינו לוקה אלא אחת ואם הרבה של קודש באחת של חולין לוקה כפי הבהמות שהמיר וצד זה נראה יותר, וא"ל למש"כ דעיקר האיסור על בהמת. הקדש א"כ מאי האי דפריך בפ"ק דתמורה לרבא דס"ל כ"מ דא"ר ל"ת וא"ע ל"מ מתמורה ומה קו' הא עיקר איסור על בהמת. הקדש ובהמת הקדש באמת לא נפיק לחולין א"כ ודאי ל"מ דלק"מ דלרבא כ"מ דא"ר לא תעשה זאת הכוונה שלא: יהי' דיבורו ומעשיו שעשה נגד רצון התורה מקיימים כהאי דמוכר חרמי כהנים דכתיב לא ימכר שהכוונה שלא. יהי' המכר קיים וה"נ בלאו דלא יחליפנו הכוונה שלא יהי' החליפין, לכן אי לאו דגלי קרא לא הי' גם החולין קודש והיינו דמשני דש"ה דגלי קרא והי' הוא ותמורתו קודש שגם החולין יהו' קודש [ולפ"ד ניחא] נמי דתמורה קרבה ולא הוי מצהב"ע דאין על החולין איסור רק על הקדש ודקדש כבר נתקדש ואין המצוה באה בעברה, ועיין במרדכי ריש פרק לולב הגזול, ובהכי ניחא הא דתמורה מקרי ל"ת שאין בו מעשה ובמקדיש בעל מום למזבח לוקה כמבואר לעיל ה' איסורי מזבח, וע"כ כיון דנעשה הקדש מקרי מעשה א"כ ה"ה בתמורה ונהי דלרבינו י"ל דס"ל דגם בשותפין וצבור עבר על ל"ת דתמורה דבזה לא נתקדש לא מקרי מעשה מ"מ לשי' רש"י ותוס' דשותפין ליכא לאו קשה וגם לרבינו קשה מהמקדים תרומה לבכורים דלא לקי אע"פ שעבר על ל"ת והרי כיון דהתרומה קדשה מקרי לאו שיש בו מעשה וא"ל דהו"ל נל"ע דהא רבינו פסק קיימו ולא קיימו ואם נתבטל העשה אפי' שלא מדעת לקי [חסר התשלום ועי' בשיטה מקובצת תמורה דף ד': דהא דמקדים תרומה לבכורים הוי