ישועות מלכו על הרמב"ם נא

ונראה ברור דפטור תיכף שנעשה פאה ודק"ל להרב ז"ל בלקט של ישראל ולקטינהו נכרי אמאי חייב במעשר למ"ש לקמן דדין זה דהפקר קמה וזכה בקמה הוי פלוגתא דתנאי ואיכא מ"ד דחייב א"כ לק"מ דלמ"ד יש קנין מצי למימר דהאי מתניתא אתי' כמ"ד דהפקיר שדה בקמותי' וזכה חייב במעשר

הי"א וכן ההפקר פטור מן התו"מ. הנה הר"ש ז"ל בפ"ק דפאה משנה ו' הביא תוספתא דמייתי בירושלמי פ"ק דקידושין גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והחזיק בקרקע חייב בכל (כלומר בלקט שכחה ופאה ותרו"מ) החזיק בקמה חייב בלקט שכחה ופאה ופטור מן המעשר, פשט התוספתא דכשנתכוין לזכות גם בקרקע חייב גם במעשר ואם לא נתכוין לזכות רק בקמה לא בגוף הקרקע פטור מן המעשר כיון דבעת הקצירה אינו שלו לא קרינן בי' שדך, אבל חייב בלקט שכחה ופאה והיינו דמותיב התם בירושלמי לר"ח דס"ל המחזיק בנכסי הגר בצפונו לקנות דרומו לא קנה א"כ המחזיק במקצת הקרקע כיון דלא נתכוין לזכות בגוף הקרקע האויר מפסקו ולא קני התבואה, והר"ש ז"ל כתב דבהכי ניחא דלא דמי למפקיר כרמו [בב"ק דכ"ח] והשכים בבקר ובצרו דפטור מן המעשר דהתם לא זכה בקרקע מן ההפקר ודמי למחזיק בקמה, א"נ במחזיק בקמה קודם הבאת שליש, הנה מבואר בדברי ר"ש בתירוץ הראשון דהפקיר קרקע וזכה בה לא נפטר מן המעשר ואפי' זכה בו אחר כיון דבעת הקצירה הקרקע הוא שלו ולא אמרינן דהפקר פטור אלא אם בעת הקצירה הי' הקרקע הפקר, אבל באם זכה בקרקע אפי' לא הי' שלו מעיקרא חייב דהא נכסי הפקר לא הי' שלו מעולם, ותירץ השני שכתב הר"ש א"נ המחזיק בקמה קודם הבאת שליש לא הבנתי לכאורה מאי קאמר באם כוונתו בהא דהמפקיר כרמו היינו בזכה בו קודם הבאת שליש זה תימא, דאדרבה איפכא מסתברא דאם זכה קודם הבאת שליש כיון דבעת הבאת שליש שלו הוי ודאי חייב כמו שיתבאר לקמן ונראה כוונתו דהא דמבואר בתוספתא דהמחזיק בקרקע חייב בכל, היינו קודם הבאת שליש כיון דבעת הבאת שליש הי' של ישראל חייב

ולפ"ז הא דהחזיק בקמה דפטור היינו אפי' החזיק גם בקרקע מ"מ כיון שהשדה בקמותי' והביאה שליש פטור, ולפ"ז קשה טובא מה מותיב על ר"ח הא י"ל דגם בסיפא איירי שנתכוין לזכות גם בקרקע דבזה ודאי קנה התבואה גם לר"ח כדאמרינן להדי' בב"ב פ"ז, גבי הלוקח פשתן [ואפ"ה פטור כיון דכבר הביאה שליש], ואפשר דס"ל להירושלמי בסיפא נמי בלא נתכוין לזכות בקרקע ואפ"ה פטור כיון שלא נתכוין לזכות רק בתבואה, הן אמת דיש לעיין דקודם הבאת שליש אפי' אם נימא דלא קנה קרקע רק התבואה מ"מ הא מבואר בדברי רבינו כאן דהזורע שדה הפקר חייב. והיא בירושלמי פ"ק דמעשרות הלכה א' אף דהקרקע אינה שלו ולא קנה הקרקע וה"ה בהחזיק קודם הבאת שליש שכיון שקנה התבואה והרי היא שלו קודם הבאת שליש למה יפטור, עכ"פ למדנו שיש חילוק דין בהפקר וזכה בקרקע אחר הבאת שליש דלשינוייא קמא דר"ש חייב ולשינוייא בתרא דר"ש כל שהי' הפקר אחר הבאת שליש אף שזכה בקרקע פטור, והנה מדברי רבינו לעיל בסוף פ"ה מה' מ"ע נראה להדיא דאפי' הפקיר אחר הבאת שליש וזכה בעצמו אף שזכה בגוף הקרקע פטור, וזה דלא כשינוייא קמא וגם כשינוייא בתרא ל"ל דהא ס"ל דהזורע שדה הפקר חייב א"כ אם נימא דהחזיק בקרקע דחייב היינו קודם הבאת שליש א"כ אף שלא זכה בקרקע חייב, ולומר דרישא מיירי קודם הבאת שליש וסיפא אחר הבאת שליש דחוק מאד, ועיקר נראה שדין זה הוא פלוגתא דתנאי והכי מוכרח להדיא בירושלמי בפ"ק דמעשרות דאמרינן התם בשם ר"א הזורע שדה הפקר חייב במעשר ולר' יונה קאמר בזוכה בשדה ובגידולין הרי דלר"י הזוכה בשדה הפקר אע"פ שנתגדלו כבר הפירות חייב דאל"כ מה בין ר"י לר"א וא"כ תקשה לר"י ממתניתא דהמפקיר כרמו ובבוקר בצרו א"ו דס"ל לר"י דהוא פלוגתא דתנאי ברייתא דהמפקיר כרמו וירושלמי דקידושין שהביאו הר"ש] ורבינו פסק כסתמא דברייתא דידן

הי"ב עבר והפריש. כתב הראב"ד ז"ל שא"ח אלא שאם הפריש הר"ז תרומה, ונ"ל ברור שאינו תרומה מדאורייתא כיון דמדינא פטור ולא מצינו דבר שמדינא פטור מן התרומה שאם יפריש שיהי' לו דין תרומה דאורייתא ול"ד למפריש שבלין דהנך סופן להתחייב אבל הכא כיון שאי אפשר שיבוא לידי חיוב ודאי אפי' אם הפריש אין זו תרומה וכן אם הפריש מהן על מ"א אינו תרומה דהו"ל מן הפטור על החיוב כן נ"ל פשוט, ומסתברא דדוקא בהפקיר אחר הבאת שליש אבל בהפקיר קודם הבאת שליש וכשהביאה שליש הי' הפקר אף אם עבר והפריש אינו תרומה, כמו בהקדש לקמן בה' מעשר, ודוקא שהפקיר אחר שליש וזכה קודם הקצירה דבזה בהקדש חייב דבהקדש לעולם לא מיפטר אלא אם הי' הקדש בעת הבאת שליש או בעת מירוח, אבל בלא"ה חייב, אבל בהפך לעולם פטור כדיליף בירושלמי פ"ק דמעשרות] מקרא, בזה אם עבר והפריש הרי זה תרומה מדרבנן, אבל אם בעת שליש הי' הפקר אין כאן שום תרומה, וכן אם הפקיר קודם הבאת שליש וזכה קודם שליש חייב מידי דהוי אזורע שדה הפקר ובזה חייב מד"ת, רק בהפקיר אחר שליש וזכה קודם הקצירה הוי מדרבנן, והנה אני מסתפק בעבר והפריש דהרי זה תרומה ומשמע ה"ה למעשר, אם חייב ליתן לכהן עי' לעיל פ"א הי"ב בלוקח מן הנכרי וה"נ דכוותה מצי למימר אתינא מכח גברא מיהו בהקדש משמע דמחויב ליתן, אע"ג דשם מדאורייתא מ"מ אפשר דגם הכא מחויב כיון שכבר נתחייבו ביד ישראל מחויב ליתן בחנם, והנה נראה דדוקא בזכה הוא עצמו בקמה אבל אחר פטור, כעין שחילק רבינו לעיל סוף פ"ה מה' מ"ע וצ"ע גם בדין זה: הי"ג זית הניקף. עיין לקמן פ"ה מש"כ: הי"ד בין טהורה בין טמאה. עיין לקמן פ"ה מש"כ

פ"ג ה"ז המפריש מקצת תרומה. דין זה הוא משנה ברפ"ד דתרומות ונחלקו בפירושה שיטת רבינו דהמפריש מקצת תרומה אינה תרומה כלל אלא כיון דנקרא עליו שם תרומה אין לו להפריש כך מיני' ובי' והר"ש והראב"ד והרע"ב פרשו דהמפריש מקצת תרומה או מעשר שם תרומה עליו אלא שאסור לאכול מן המופרש דטבל וחולין מעורבין זה בזה, לכן אם הי' לו מאה סאין והפריש חמש סאין מעשר חמשים מהם טבל וחמשים חולין וכיון שנתערבו אסור להפריש מהן על מקום אחר אבל מיני' ובי' רשאי להפריש וכבר תמה על זה הרב מהרי"ט ז"ל ח"א סי' ח' י' כיון דקיי"ל אין בילה א"כ אמאי רשאי להפריש מיני' ובי' הא איכא למיחש שמא החמשה סאין שהוא מפריש עתה הם מחמשים שהן חולין וכבר הוקשה לי כן טרם רואי דבריו

והנלפע"ד בזה למש"כ בחי' לח"מ סי' ס"א בענין ברירה דאע"ג דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה היינו בדבר שאי אפשר לו לחול על דבר הבלתי מבורר כגון בכותב גט לאיזה שתצא בפתח תחילה דודאי