ישועות מלכו על הרמב"ם נ

מחשבת חיבור אם חישב אחר התלישה לצורך אדם לא מהני כדמשמע מהא דמותר לאכול אח"כ אע"ג דבעת האכילה מחשבי' לאכילה ול"ד לנכרי שקנה קרקע דמשמע אפי' שדה ירק אע"ג דיש לנכרי קנין פירות אפ"ה אם בעת המירוח הוא של ישראל חייב מד"ת לדעת רבינו א"כ ה"נ כיון דמחשבת תלישה מהני למה לא יתחייב מדאורייתא דיש לחלק בין היכא שהחסרון בגופו בין היכי שהחסרון בבעלים כן נ"ל

ומש"כ רבינו לקמן דתבואה וקטניות שזרע לירק בטלה דעתו יש לתמוה דבעירובין דף כ"ח אמרינן מערבין בחזיז כלומר שחת ופריך מברייתא זו דתבואה וקטניות שזרע לירק בטלה דעתו ומשני כי קאמר בדגנונייתא ורבינו השמיט האי חילוק דגנונייתא מעשר הירק ואפשר דס"ל הכל לפ"ז **(רבות עמלתי להבין ד"ז ואולי כוונתו דתירוץ של דגנונייתא קאי על התירוץ הראשון מכי אתא רב לבבל ורק בזמן שאוכלין חזיז מהני התירוץ בדגנונייתא והכל לפי הזמן. המגיה.)** ומ"מ צ"ע

ה"ד צלף ודעת הטור בסי' רצ"ה דלענין ערלה גם תמרה וקפריסין חייב בארץ ומשמע ה"ה למעשר אלא שדברי הש"ע הם קשים קצת דבסי' רצ"ד פסק להלכה כדעת הטור והוא שיטת הרא"ש והתוס', ובסי' של"א סעיף קכ"ז נראה מדבריו דוקא אביונות חייבין ואפשר דס"ל לחלק בין מעשר דהוא מדרבנן בזה"ז לערלה דהיא מדאורייתא אף בזה"ז גם לדעת רבינו ומ"מ שיטת התוס' והרא"ש כמ"ש

והנה מ"ש הטור בסי' רצ"ד דגם התמרות חייב בערלה ראיתי מקשין עליו זו מנין לו דהא מבואר בברכות בפ' כיצד מברכין דיש הפרש בין תמרות לקפריסין ול"נ דסמך הרב ז"ל על מימרא מפורשת בירושלמי פ"ב דמעשרות דמותר לעשר מתמרות על הקפריסין ומן הקפריסין על התמרות אלמא דתרווייהו שוין נינהו וכיון דקיי"ל להחמיר כר"א בקפריסין ה"נ בתמרות. כן נ"ל

ה"ז אין מפרישין תרומות ומעשרות מירק בחו"ל, היינו דוקא בחו"ל אבל בסוריא מפרישין וכן בכיבוש עולי מצרים רק הרחוקים מישוב לדעת התוס' בפ"ק דחולין בכיבוש עולי מצרים וח"ל ירק פטור לגמרי ופירות אילן וקטניות חייב בתרומה לבד ודגן ותירוש ויצהר חייב בתרומה ומעשר ועיין בהשגות הראב"ד לעיל פ"א שגם הוא ז"ל כתב על כיבוש עולי מצרים דפטור ממעשר אילן וירק ולא נתבאר בדבריו החילוק שבין תרומה למעשר בפירות אילן וצ"ע על דברי רבינו שכתב דכיבוש עולי מצרים כגון קסרי פטור אפי' בדגן ותירוש דבהדיא מוכח בירושלמי דחייב עכ"פ בדגן ותירוש דאמרינן התם פ"ב דדמאי ה' א' הלוקח מן הגנה מעשר ודאי ואפי' אם נאמר דרק על דגן תירוש ויצהר קאי מ"מ מוכח עכ"פ דיש חיוב בקסרי, ולדעת רבינו הכל פטור, והנה התוס' בחולין הקשו על שיטת רש"י מהא דפ"ק דביצה דאושפזיכני' דרבא בר"ח הו"ל אסורייתא דחרדלא ודבריהם תמוהים בעיני מאד דהתם לא הוי איבעי אלא משום איסור דישה ביו"ט אלא דפריך אי במלילות לא הוי דש א"כ מצינו תרומה ביו"ט במלילות גבי חיטין [אבל לא קאי על חרדל] לכן בעניותי לא ירדתי לסוף דעתם של רבותינו בעלי תוס' ז"ל, ומה שהקשו התוס' מצלף דהו"ל פרי אילן ואפ"ה נוהג באביונות תרומה, הנה לפמש"כ הראב"ד לעיל בהשגות דפירות א"י שנכנסו לחוץ לארץ חייבין בתרומה מדרבנן אף שנגמר בחו"ל מיושב קושיא זו דודאי משכחת תרומת פירות גם בחו"ל והיינו דקאמר דאי הוי אמר הלכה כר' עקיבא בחוץ לארץ והיינו בצלף הארץ שבא לחו"ל הו"א משום דארץ גופי' דרבנן [כמבואר לעיל]

והנה לדעת ר"ת דכל הסמוך לא"י חייב בפירות קשה מהאי דתניא פ"ב דגיטין אילן שמקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל טבל וחולין מעורבין זה בזה ומה חולין יש כאן ולדעת רבינו ניחא כיון דרחוק מעיקר ישוב אבל לדעת ר"ת כיון דמקצת בארץ אין לך סמוך גדול יותר ממנו, וצ"ל בדוחק ולדינא היכא דאיכא עוד צד להקל נ"ל דהסומך ע"ד הראב"ד ז"ל ורש"י לפטור בחו"ל פירות אילן וקטניות לא הפסיד

ה"י לקט שכחה ופאה פטור. הרב משנה למלך נסתפק אי מיפטר תיכף בשעת הפרשה או דוקא עד שיבוא ליד העני וה"ר מהא דפ' השולח דמותיב למ"ד יש קנין לנכרי בא"י לפטור מן המעשר מהא דלקט שכחה ופאה של נכרי חייב במעשר היכי דמי אי דישראל ולקטינהו נכרי הא מופקר וקיימא אלא דנכרי ולקטינהו ישראל ומשני לעולם דישראל ולקטינהו נכרי ודקאמרת מופקר וקיימא ניהו דאפקרינהו אדעתא דישראל אדעתא דנכרי מי מפקרא, ואי נימא דתיכף משעת הפרשה מיפטרא ואפי' לקט עשיר אמאי חייב א"ו דלא מפטר עד שעת לקיחה רק הלקט נפטר תיכף וכבר ראיתי להגאון רע"א ז"ל בהגהות על משניות] שתמה עליו דא"כ דבלקט פטור אמאי תני במתניתין דלקט של נכרי והיינו בהי' של ישראל ולקטינהו נכרי דחייב במעשר הא בלקט מיפטר תיכף בשעה שנשר בשעת קצירה, גם עיקר דינו של הרב ז"ל דפאה אינה נפטרת אלא כשבאה ליד עני תימא בעיני דבהדי' מבואר להיפך בב"ק דכ"ח דמייתי התם ברייתא בעה"ב שהניח פאה מצד זה ובאו עניים ולקחו מצד אחר זה וזה פאה ופריך אמאי זה וזה פאה ומשני לפוטרו ממעשר ואי ס"ד דפאה לא נפטר עד שבא ליד עני כיון דהראשונה לא זכו בה העניים א"כ חייב במעשר, וכן ראיתי למי שהקשה כן, הן אמת שהי' אפשר ליישב כיון דבעה"ב נותן להם עבור זאת הפאה פאה האחרת הו"ל כאלו בא ליד העניים הפאה הראשונה ומכחו כדאמרינן בירושלמי בפ"ד דפאה גבי שבלת של לקט שנתערבה בגדיש שמעשר שבלת אחת ונותן לו וקאמר ר"א האיך העני מחליף דבר שלא בא לרשותו ואמרינן בירושלמי דעשו שאינו זוכה כזוכה וה"נ ע"כ כיון דפאה היא לעניים ובעה"ב הנוטלה עובר על ל"ת ובל תאחר א"כ בנטלו פאה במקום אחר דרשאי ליטול הפאה הראשונה ע"כ דהוי כעין מכר א"כ קשה קושית ר"א האיך העני הזה מחליף דבר שלא בא לרשותו אלא ע"כ צ"ל דס"ל שעשו שאינו זוכה כזוכה וכיון דהו"ל כאילו בא ליד עניים ומוכרו שפיר מפטר מתרומה ומעשר, ולפ"ז ל"ק כלל קושית הרב מל"מ משיבולת שנתערבה בגדיש ואין צ"ל כמו שנדחק הרב ז"ל לחלק בין לקט אלא דהתם כיון שעשו שאינו זוכה כזוכה א"כ פטור השיבולת כיון דהא דמותר הבעה"ב בשיבולת זה ואינו עובר משום בל תכלה הוא דהו"ל כאילו בא ליד עני ומכרו לבעה"ב שפיר פטור ממעשר, וא"ל דא"כ לר"א דלא ס"ל עשו שאינו זוכה כזוכה א"כ קשה אמאי צריך לעשר שתי שבלים כדאמרינן בירושלמי ואמאי הא לא מיפטר דז"א דהא ר"א שמותי הוא כלומר מתלמידי שמאי ואינהו ס"ל הפקר לעניים לבד הוי הפקר וא"כ פאה דפטור מטעם הפקר ובודאי בהפקר א"צ שיגיע ליד זוכה ופטור כדאמרינן בשלהי אין בין המודר אבל לדידן דהפקר אינו עד שיפקיר לכל שפיר י"ל דלא נפטר עד שיבוא ליד עני וזה ברור בישוב קושית הרב משל"מ ז"ל

אמנם בעיקר דברי הרב מל"מ ז"ל לא מתחוור