ישועות מלכו על הרמב"ם לא

ולטעם השני יש לצדד דמהני וממה שהשמיט רבינו נראה שדעתו דלדידן דקיי"ל כריב"ק בין בקינוי ובין בסתירה מהני עדות מיוחדת, ורבינו השמיט להאי מימרא כנראה שסמך על ש"ס דילן דקיי"ל כריב"ק ולא חילק בין סתירה לקינוי והנה בקינא לה ועדים לא ראתה אמנם היו עדים טמונים אחורי הגדר למש"כ דבעינן קינוי כעין התראה ומה"ט ל"מ הודאת עצמו לרבנו י"ל דעדות מיוחדת ל"מ כמו בקידושין לדעת הב"י וצ"ע על הב"י שחילק גם בקינוי בינו לעדות על קידושין כיון דגם בזה ל"מ ומ"מ לדידן דמחמרינן בקינוי לאוסרה על בעלה גם מפי עצמו פשוט דיש להחמיר בלא ראתה את העדים ואני לא כתבתי אלא ע"פ משנתינו דגם הקינוי צריך שיהא בעדים גם לענין לאוסרה על בעלה

ה"ג קינא לה משני ב"א כאחד, הנה בירושלמי פ"ב דסוטה ה"א בעי בקינא לה מב' בני אדם ותלי' לה בפלוגתא אם יכול לקנא לה מבנה ואבי' ועיקר הפי' הוא כמש"כ המל"מ אם יכול לקנאות ממי שמותרת להתיחד עמו דהא מותרת להתיחד עם אבי' וכמו כן מותרת להתיחד עם ב' אנשים דלמ"ד מקנא לה עם אבי' אע"פ שהיחוד מותר כמו כן מקנא לה מב' בני אדם ולמ"ד דאינו מקנא לה מקרובי' א"י לקנאות מב' בני אדם וכתב הכ"מ דפסק רבינו כמ"ד דמקנא לה מקרובי' וכן מב' אנשים עי"ש היטב, ולא הבנתי שהרי משנה שלימה היא ברפ"ד דסוטה ע"י כל עריות מקנין ואבי' ובנה בכלל כל עריות ואע"פ שאין למדין מכללות כ"כ הרמב"ן במלחמות דבמקום שלא נזכר בש"ס להדיא שאין למדין מכללות ילפינן א"כ ממילא דינא דגם מב' בני אדם כאחד מצי לקנאות, אמנם מש"כ מרן הכ"מ שדעת רבינו דיכול לקנא לה ממאה בני אדם ופירש דהא דקאמר בירושלמי ר' יוסי בעי מקנא לה ממאה אינו לשון איבעי' אלא שר' יוסי רצה לומר שמקנא לה אפי' ממאה ור"י בר בון אמר דמקנא לה שלא תכנס לבהכ"נ הכל הוא בדרך פשיטות דפשיטא להו דמקנא אפי' ממאה, מלבד שזה דחוק בלשון הירושלמי גם קשה על רבינו שהשמיט דינים אלו, לכן נ"ל דאחר שהביא שם ברייתא דבן זומא שנלמוד ספק טומאה ברה"י מסוטה נפשטו אלו האיבעיות דכל שקינא לה מיותר משני אנשים אין דין סתירה ושורש הדברים דהא בנדה ד' ג' נלמוד ס"ט ברה"ר דספק טומאה ברה"ר טהור דהא סתירה ברה"ר ליכא והיינו דבקרא כתיב ונסתרה שנכנסה למקום המוצנע וכל שהוא שלשה אינו מקום מוצנע כדאמרינן כל מילתא דמתאמרא באפי' תלתא לית בה משום לישנא בישא כדאמרינן בפ' חזקת הבתים לכן כל שנכנסה למקום שיש שם ג' אנשים לא מקרי מקום סתר שהוא מוצנע, אמנם היא אינה נחשבת מהמנין שהרי אינה מתיראת שהיא תגלה את חרפתה אבל מהאנשים מתיראת שמא יצא הדבר מפיהם ולא יאמרו שהם זנו עמה אבל מגלי את זנותה, ותדע דהא בפ' חז"ה לא נחשב המוחה ממנין ג' וצריך שיהי' ג' בלעדו. חסר: הלכות כלאים

פ"א ה"א הזורע ב' מינים וכו' דעת רש"י בשבת פ' רע"ק דכלאי זרעים לא מתסרו מד"ת וכ"כ התוס' בכורות נ"ד שמש"כ רש"י שם דדגן ודגן לא מיתסר רק מדרבנן הוא ט"ס וכוונתם דבחמשת מיני תבואה גם לרש"י אסור מדאורייתא ורש"י קאי על מתניתין דערוגה שהיא בירק בזה ס"ל לרש"י דלא מיתסרי רק מדרבנן לכן אין מקום לקו' המל"מ מדברי רש"י בסופ"ק דקידושין דכלאי זרעים מיתסרו מד"ת דבה' מיני תבואה גם לרש"י אסור מה"ת וכן מבואר להדיא בירושלמי סופ"ק דכלאים דלרבנן לוקה בזורע בתוך ששה על ששה ולר"י לוקה בזורע בתוך טפח והיינו דהתם בתבואה קאי דהא קאמר לאיסור ברובע והיינו בתבואה של ה' מיני דגן וראיות רש"י מהא דאמרינן במנחות ט"ו קנבוס ולוף אסרה תורה שאר מינים דרבנן וס"ל לרש"י דגם בשאר מינים דינא הכי וע"ש בתוס' ד"ה והתירו דמה דקאמר קנבוס ולוף לאו לאפוקי מיני דגן ע"ש ולדעת רש"י א"ש בפשיטות הא דבעי רבינא לר"ח בפ' ואלו טריפות בהרכיב ב' מיני דשאים מהו וע"ש בתוס' מה שהקשו ע"ז ולדעת רש"י ניחא אמנם דעת רבינו דכל מיני זרעים שהם ראוים למאכל אדם לוקה

וראיתי לברר בלאו דכלאים אי לקי משעת זריעה כמו בשבת שהזורע חייב אפי' לא השריש בקרקע ואפי' נטל אח"כ הגרעין מהקרקע בעוד שלא השריש חייב או דלמא דל"ד לשבת דהתם מצד מלאכה קאתינן וכיון דעשה מעשה הזריעה דהא שימת הגרעין בקרקע חייב ועוד דבשבת א"א לומר דא"ח רק בהשרשה דהרי לכל תנאי דאיפלגו בשיעור קליטה לא מצינו מ"ד פחות מג' ימים בשיעור קליטה א"כ א"נ דא"ח רק בהשרשה תגמר המלאכה בחול וא"א לחייב במלאכת הזריעה כ"א במנכש וע"כ דהחיוב מתחיל משעת הזריעה אבל בכלאים דכתיב שדך לא תזרע כלאים ומתרגמינין עירובין לא מקרי עירוב אלא כשהשריש ויונקין זה מזה

והנה מהא דתנן בכלאים פ"ז מ"ז דכלאים מיתסר בהשרשה אלמא דמקמא דהשרשה כמאן דמנחי, בכדא דמי יש לחלק בין איסור הנאה ללאו דזריעה והתם קאי דמיתסר בהנאה בהשרשה אבל הלאו דזריעה י"ל דמשעת זריעה נאסר וכן א"ר מפרש"י פסחים דף כ"ה ד"ה ז"א דמקמא דהשרשה כמאן דמנח בכדא דהתם ג"כ לענין איסור הנאה קאי

אמנם יש לה"ר מדברי ירושלמי פ"ק דכלאים ה"ט דגרסינן התם ב' מינים וחלקן גדר ר"י אמר פטור ור"ל אמר חייב ומודה ר"ל בזורע ע"מ לחלקן גדר שהוא פטור ומשמע לי דר"י ור"ל תרווייהו ס"ל דא"ח אלא משישריש אלא דר"י ס"ל דאין החיוב מתחיל אלא משישריש לפיכך אם חלקן בגדר עד שלא השריש פטור ור"ל ס"ל דמשהשריש חל החיוב למפרע משעת הזריעה ולהכי ל"מ חלקן גדר והיינו דאמרינן התם מודה ר"ל. בזורע ע"מ לחלקן גדר שהוא פטור

תו קאמר התם מודה ר"ל באיסור שבת שא"ח עד שתנוח והאי מימרא שייכא בהא דגרסינן בירושלמי שבת ר"פ הזורק דאפי' רע"ק דס"ל קלוטה כהונחה דמיא מ"מ א"ח אלא בהונחה לבסוף ברה"י שתתקיים מחשבתו ובמ"א הארכנו בזה ומ"מ משמע דכלאים א"ח אלא בהשרשה ואם זרע ולא השריש ואצ"ל בחפר הגרעין מקרקע פטור ולמש"כ גם ר"ל מודה בזה דפטור והא דקאמר התם ע"ד דר"ל מכיון שהוציא כלאים מתח"י חייב היינו בנשרש אח"כ חייב למפרע משעת זריעה [ומש"כ הפ"מ לפרש דלר"ל מכיון שהוציא הכלאים מתח"י לזריעה אפי' לא זרע כלל חייב זר מאד להעלות זאת עה"ד אלא המחוור כמו שפרשתי] והיינו דקאמר התם והתנן ר"י אומר אינו כלאים פתר לה עד שתנוח כלומר עד שתשרש וס"ל לר"ל דבהא פליגי ר"י ורבנן ע"ש בפי' פ"מ אע"פ שפי' לא מחוור לי כלל כמוש"כ ומ"מ לד"ה לר"י א"ח אלא מהשרשה ורבינו שהשמיט פלוגתא זו נראה דסמך על מה שהביא לקמן באיסור כלאי הכרם דא"ח עד שתשרש ומש"כ הפ"מ דמטעם דעמדו דברי ר"י בקו' להכי השמיט רבינו אינו מחוור וכבר בארתי בחי' לירושלמי