ישועות מלכו על הרמב"ם לב

דלא עמדו בקו', וראיתי להרא"ה בס' החינוך בפ' קדושים שכתב בפשיטות דחיוב דזריעת כלאים מתחיל מזריעה רק דזריעה נאה א"ח רק מהשרשה ותימא דלכה"פ הי"ל להביא הירושלמי שזכרנו

ואין לה"ר מהא דתנן בפ"ק דכלאים ומייתי לה במס' שבת נ' דהטומן לפת וצנונית בקרקע אם הי' מקצת עלין מגולין א"ח לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום כלאים ונוטלין בשבת ופי' בתוס' דבלא השרישו איירי ודוקא כשלא נתכוין לנוטען אין להוכיח דבנתכוין לנוטען אסור משום כלאים אפי' בלא השרשה דז"א דגם אם נאמר דאם נטלן קודם השרשה א"ח משום כלאים מ"מ בוודאי דאסור לנוטען לכתחילה אלא דאם עבר ונטען כשנוטלן קודם השרשה לא עבר למפרע

ובמה שכתבתי דשבת ויו"ט מחויב על זריעה תכף משזרען בקרקע ובאיסור כלאים מחויב רק בהשרשה יש ליישב מה דקשה הא דמבואר במכות דיש חורש וחייב ח' לאוין יו"ט וכלאים ולכאורה האיך חייל יו"ט על כלאים דכלאים קדים והאי תנא כולל ל"ל כמבואר שם וא"ל דיו"ט לגבי כלאים הוי מוסיף דנראה פשוט דכל היכי דניתוסף איסור לא על חפצא רק יומא קא גרים איסור לא מקרי מוסיף כדמשמע ביבמות גבי זר ששימש במקדש ולמש"כ ניחא דעל יו"ט מחויב תיכף בזריעה ועל כלאים מחויב רק בהשרשה א"כ ל"ש אאחע"א דאין האיסורין באין ביחד ואפי' למאי דמוקי כרע"ק דהמקיים כלאים לוקה מ"מ י"ל דאיירי קודם שהשריש ובהשריש אח"כ נתחייב למפרע על זריעה כמו בשופת קדירה על גבי כירה דאם נתבשל מחויב למפרע על השפיתה ובלא נתבשל פטור

והנה מדברי מרן הכ"מ נראה ג"כ כמוש"כ דאין החיוב כ"א משעת השרשה שהרי על מש"כ רבינו בה"ג דמותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים השיג הראב"ד דהרי אמירה לנכרי אסור באיסורי תורה ועוד שגם מקיים אסור וע"ז כתב הכ"מ ליישב דמיירי בלא השריש וא"נ דבלא השרשה לוקה לא נתיישב קו' הראב"ד הן מאיסור אמירה לנכרי והן מצד איסור מקיים כלאים ובדוחק יש לדחות זה אבל בל"ז נראה לי דאין לדחות מימרא מפורשת בירושלמי דלא לקי בזריעה לחוד ואפי' אם נאמר דמה דנקט וחלקן בגדר לרבותא דר"י נקט אבל לר"ל לוקה אפי' בתלשן קודם השרשה מ"מ הא קיי"ל כר"י לגבי ר"ל

גרסינן בירושלמי פ"ק ה"ט דכלאים הזורע ב' מינים בבקעה ב' מינים בחורבה ב' מינים וחלקן בגדר ר"י אמר פטור ר"ל אמר חייב מודה ר"ל בזורע על גבי הים ע"ג פיטורה ע"ג סלעים ע"ג טרשים שהוא פטור והנה המפרש פי' דפלוגתא היא בחילקן בגדר ולא ידעתי לפ"ז למה חלקן לתלתי מילי זרע בחורבה זרע בבקעה זרע ב' מינים וחלקן בגדר זרע ב' מינים וחלקן בגדר הול"ל לכן נ"ל לפרש לפ"מ דקיי"ל באו"ח סי' של"ו דמותר להטיל חטים ושעורים במקום מדרס חי' ועוף דאין דרך שיצמח שם א"כ ה"נ בזורע בבקעה דהוא מקום מדרס לכל כמבואר במס' טהרות דבקעה רה"ר לשבת פליגי ר"י ור"ל דלר"י פטור דכיון דהוא מקום מדרס אין דרך זריעה בכך ולר"ל חייב ובזריעה ע"ג הים וסלע וטרשין לר"ל נמי פטור דאין מצוי כלל שיצמח שם ולכ"ע אינו דרך זריעה בכך

והא דפליגי בחורבה היינו לפ"מ דמבואר בירושלמי פ"ק דערלה דאילן שנטעו בתוך הבית פטור ממעשר וחייב בערלה ובשביעית ספק אי נוהג בו מטעם דכתיב בי' שדך ובית לאו בכלל שדך א"ד דכתיב ושבתה הארץ ובית בכלל ארץ ועיין מנחות דף פ"ד: גבי ביכורים דדרשינן בשדה א"ל אלא שגדל בשדה שבגג ובחורבה מניין ת"ל ביכורי כל אשר בארצך אלמא דמשדה אימעט נמי חורבה ביש לה תקרה כמו בית] אלא דמארץ נתרבו דהיא בכלל ארץ א"כ בכלאים דלא כתיב ארץ אלא שדה ס"ל לר"י דפטור ולא מיתסר רק מדרבנן ורבינו השמיט איבעיא זו ואולי י"ל דס"ל דכיון דמבואר שם במנחות דעציץ נקוב נמי לאו בכלל שדה וגרע מחורבה ומגג כמבואר שם במנחות וכיון דקיי"ל דהזורע בעציץ נקוב חייב כמבואר בספ"ז דכלאים לכן דחה דברים הללו מהלכה

ועיין ירשלמי סופ"ה דדמאי דגם בעציץ נקוב ספק ואע"ג דבס' פ"מ משבש הגירסא אין דבריו נכונים ול"ד לשבת דחייב בעציץ נקוב דהתם לא כתיב שדך ועוד דלא גרע מתולש פיטרא מאונא דחצבא בשבת ק"ח דחייב ולדידן דקיי"ל דלוקה בע"נ גם בחורבה לוקה לכן השמיט רבינו דברי הירושלמי גם גבי שביעית דהרי לא גרע מספינה ובית דחייב

ה"ג ואסור לקיים הנה מפשט הסוגיא דע"ז ס"ד נראה דלדידן מקיים לא נאסר רק מדרבנן וכ"ד התוס' והרא"ש וריטב"א וכ"מ מדברי רבינו בפ"ב ה"ז דכל שלא נזרע בכוונה לא נאסר רק משום מ"ע אע"ג דניחא לי' אבל מדברי הירושלמי שהביא הכ"מ משמע דאסור מד"ת רק דאינו לוקה משום דהוי אב"מ, אמנם לע"ד נראה להשוות הפוסקים דכל היכי שנזרע באיסור ע"י ישראל אסור מה"ת לקיימו לפ"מ דמבואר בירושלמי פ' כיצד הרגל במדליק גדיש בשבת דלא אמרינן דעל שיבולת ראשונה חייב מיתה יתחייב ממון על השאר כיון דעל כל שיבולת ושיבולת יש חיוב מיתה ה"נ י"ל גבי כלאים דכל מה שיצמח ע"י זריעתו הרי זה אסור כמו גבי מדליק גדיש אלא דאין לוקין אלא אחת וכן במדליק גדיש ביו"ט ול"ד להא דאמרינן בסוף מכות אל תשתה אל תשתה דחייב על כאו"א וכן בנזיר שנכנס בשידה תיבה ומגדל ופרע הכיסוי וכן בלובש כלאים דחייב על כל שהי' דהתם שאני דאע"ג דלא עביד השתא מעשה מ"מ לוקה ע"י מעשה דמעיקרא דהתם איתעביד מעשה בגופו וגם עתה הגוף לבוש בכלאים אבל בדבר דלא נעשה מעשה בגופו כמו בזורע כלאים ל"ש כן לצרף מעשה הראשונה ולחייבו הרבה פעמים תדע דהמחמץ עיסה בפסח א"ח אלא אחת ואע"פ שהתרו בו הרבה פעמים ע"כ דשאני לבין נעשה מעשה בגופו ללא נעשה ובפרט למש"כ הנ"י בב"ק גבי אשו משום חציו דהוי כאלו נעשה הכל בב"א ואין כאן רק חיוב מלקות אחת על מעשה הראשונה א"כ ל"מ אם הוא בעצמו זרע או הרכיב דצריך לעקרו מה"ת דהרי כל מה שיצמח ע"י זריעתו הוי תוס' איסור (ועיין ר"ן ביצה דריבוי בשיעורים בחולה בשבת אסור מה"ת מכש"כ בזרע באיסור] ואפי' בזרע אחר הא מה"ת מחויב להפריש מאיסור א"כ מחויב לעקור כדי להפרישו מאיסור אבל בעלה מאליו וכן בנכרי שזרע כלאים כיון דאינו מוזהר כשישראל קנה השדה אח"כ לא מיתסר רק משום מ"ע ואפשר דגם בנטע נכרי כלאים ואפי' למ"ד דב"נ מצווה על הרכבת אילן מ"מ א"מ מה"ת לעקרו דדוקא להכשיל בידים לב"נ אסור אבל א"מ להפרישו ובתשו' פנ"י כתב דאינו אלא מדרבנן וכשנטע לעצמו לא נצטוו ובהכי מיושבין דברי מוהרש"א סוטה מ"ג בהרכבת איסור ע"ש ודו"ק

שם עיין בכ"מ מש"כ בשם הר"י קרקוס דעכו"ם שזרע בתוך שדהו של הנכרי ומשמע בזה דאמירה לנכרי בשאר איסורים אינו אסור אלא בעושה בשל ישראל והא דחסום פרה ודש בה איירי בפרה של ישראל וזה שלא כדברי התוס' דגם בשל נכרי אסור וכבר הארכתי