ישועות מלכו על הרמב"ם קה

מראש הגג ובא אחד ושברו במקל פטור ופרש"י דס"ל להש"ס דמשני פטור אלמא דכבר נחשב כשבור לכן פטור השני אלמא בתר מעיקרא אזלינן מדפטור השני ואמרינן לרבה פשיטא לי' לרבא מספקא לי' ודעת רוב הפוסקים כיון דלרבה פשיטא לי' ולרבא מספקא לי' נקטינן כמאן דפשיטא לי' לפיכך פסקו כרבה דבתר מעיקרא אזלינן וחייב נ"ש אבל הרמב"ן במלחמות ס"ל להיפוך דהא דרבה ס"ל פטור היינו דשניהם פטורים הזורק פטור דהרי לא מחמתו נשבר שבא אחר ושבר והשובר פטור דהרי לא אפסדי' מידי דלמיתבר קאי ואמרינן דלרבה פשיטא לי' דבתר תבר מנא אזלינן ולרבא מספ"ל וממילא הלכה כרבה דבתר תבר מנא אזלינן ולדעתי זה טעמו של הרי"ף שהביא הך אוקימתא דקאזיל מיני' שתמהו עליו לפי שס"ל כשי' הרמב"ן דהלכה דבתר תבר מנא אזלינן, אמנם שיטת רש"י אינו כן אלא דלרבה פטור המשבר וחייב הזורק ועיי"ש בתוס' ד"ה בתר מעיקרא דדווקא בזרק כלי או שדרסה שנעשה מעשה בגוף הכלי אבל בזורק חץ או אבן על הכלי ובא אחר ושברו המשבר חייב דהרי לא נעשה עדיין שום. מעשה בגוף הכלי, ואיכא למידק מהא דאמרינן בפ' הגוזל בתרא דאם אנסוהו להראות ממון חבירו ואח"כ נו"נ ביד פטור דמעיקרא מקלי קלי והרי התם בשעה שאנסוהו להראות עדיין לא נעשה מעשה בגוף הממון של חבירו ואפ"ה פטור בשביל על מה שמסר להליסטים את הממון לפי שכבר הי' נאבד מן העולם ע"י שהראה ועל מה שהראה אין לחייבו לפי שהי' באונס, והי' נ"ל בטעם רש"י ותוס' דס"ל דאי בתר תבר מנא אזלינן חייב המשבר אע"ג דלאו מידי קעביד דהרי לאיבוד הוי קאי דכיון דעי"ז ששברו פטור הזורק חייב מטעם דד"ג כמו במזיק שיעבודו של חבירו וה"נ הפקיע שיעבוד של חברו ולדעת תוס' סו"פ כיצד ולהרא"ש ס"ל לרבה דד"ג ולכן דייק שפיר דע"כ דהזורק חייב ולרי"ף דס"ל בסו"פ כיצד דרבה לא דאין דד"ג הא כתב הרמב"ן דלדידי' בתר תבר מנא אזלינן ושניהם פטורים, אך קשה לפמש"כ הרמב"ן בדד"ג בהא דקאמר רב אשי דשווי' טמון באש ופטור בדיני אדם וחייב לציי"ש דגם למ"ד דהמזיק שיעבודו של חבירו חייב בד"א היינו כשהתחיל החיוב מכבר ובא זה והזיק שיעבודו אבל בשווי' טמון כשיבא האש יהי' טמון ולא יתחיל החיוב פטור א"כ ה"נ כיון דלמ"ד בתר תבר מנא אזלינן כשקדם בעל המקל ושברו לא התחיל למפרע החיוב כיון שלא נשבר ע"י א"כ הדק"ל למה יתחייב השובר הרי לא אפסדי' מידי ומטעם דד"ג ג"כ אין לחייבו כיון שלא נשבר ע"י זריקה וגרם שלא יתחיל החיוב אין כאן דד"ג לשיטת הרמב"ן מיהו לזה י"ל דשי' התוס' כשי' הרא"ש בפ' הגוזל בתרא שכתב טעם אחר בהא דפטור לר"א בשווי' טמון באש ולדידי' אין חילוק בין התחיל החיוב מכבר בין גורם שלא יתחיל החיוב

ואכתי קשה לפ"מ שכתבו התוס' בפ' א"נ לחלק בין הגורם לממון דקיי"ל דלאו כממון דמי ובין דד"ג דקיי"ל כמאן דדאין דד"ג דהגורם לממון אינו שווה לכל העולם כמו גזל חמץ ועבר עליו הפסח דאינו שוה אלא להגזלן אבל בשורף שטרותיו של חבירו שווה לכל העולם וא"כ ה"נ אינו שווה אלא לבעל הכלי שיתחייב לשלם לו הזורק א"כ אפי' למאן דדאין דד"ג פטור ונראה דיש לחלק בין הא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח דפטור דהרי לאו ממון דגזלן הוא אלא דמותר לו לומר הרי שלך לפניך אבל עיקר לאו דגזלן דהרי לא קנאו כדאמרינן בב"ק ס"ה דאפי' למ"ד יאוש קונה מ"מ זה מתייאש וזה א"ר לקנות לכן לא נקרא אלא גורם לממון דגרם לו במה ששרפו שיצטרך הגזלן לשלם מכיסו וכן קדשים שחייב באחריותן עקרן דהקדש אלא שיוכל לפטור עצמו בהן מחיוב הנדר לכן כשגזל לא גזלו רק גרם לו היזק שיצטרך להביא קרבן אחר אבל כאן בכלי הרי החרסים שלו אע"פ דעומד לשבור מ"מ הרי הוא שלו ויש לו הנאה חשובה בקיומו של הכלי עד שישתבר שעי"ז יתחייב לו הזורק לא מקרי גורם לממון רק ממון ממש ויש לה"ר לזה מהא דאמרינן בכתובות ע"ט אר"ז אר"א אר"א הגונב וולד בהמת מלוג משלם תשלומי כפל לאשה ופריך כמאן לא כרבנן ולא כחנני' דלכולהו וולד בהמת מלוג לבעל ומשני אפי' תימא ד"ה פירי תקינו לי' רבנן פירי דפירי לא תקינו לי' הא קמן דאע"ג דגוף הוולד הוא של הבעל ולא נשאר לה לאשה שום זכות בו אלא שאם יגנוב את הולד התשלומין לאשה ומשום זה מחויב הגנב לשלם הכפל לאשה ואע"ג דלאו שלה גנב ולא קרינן אם המצא תמצא בידו הגנבה מ"מ כיון שכבר הי' הבהמה שלה וכשנולד הפקיעו חז"ל את זכותה ונתנו לבעל מ"מ נשאר לה הזכות הזה שיהי' הכפל שלה וכן ר"פ השולח דאיבעי' לן עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור ע"כ לא איבעי' לן אלא אי מכור אבל כ"ע מודי שאם הי' העבד מוכה שחין ואינו שווה כלום דמשלם קנס והתם שייך מי יימר טובא ע"ש אבל כאן שהכלי שלו אלא שעומד להשבר מ"מ אפסדי' שהרי הי' לו טו"ה מכלי זה שהוא שו"פ ומה"ט אפי' למאן דלא דאין דד"ג מחויב המשבר לשלם דהרי הזיק כלי זה שאע"פ שהי' עומד להשבר מ"מ הי' נהנה בקיומו של הכלי זה ברגע שוי' של החוב מהזורק שהי' משלם לו ולפמש"כ נראה דאפי' בזורק חץ או אבן דכתבו התוס' והרא"ש דחייב המשבר אינו אלא כשהזורק בר חיובא דאז אפסדי' שיעבודו אבל אם לא הי' ב"ח פטור המשבר דהרי לא שווה מידי וכן אם הי' הזורק אלם דלא הי' יכול לגבות ממנו, ובזה מסולק קושיין מהא דנו"נ ביד גבי אנסוהו להראות דהתם לא גרם היזק ע"י מסירתו דהרי הם בעצמם היו יכולים ליטול ולא הי' בידו לגבות מהליסטים, וכן מה שהקשה בס' קצוה"ח בסי' ע"ד תוס' ורא"ש מהא דב"ק דף יו"ד במרבה בחבילות ג"כ ל"ק דהתם לא גרם לו היזק דבין כך ובין כך גובה מראשון ע"ש בתוס' וכן שאר הקושיות שהקשו המפורשים ע"ד התוס'

גם מש"כ עוד שם הקצוה"ח דלמש"כ בנמק"י בפ' כיצד ליישב למ"ד אשו משום חיציו האיך מותר להדליק נר בע"ש ודולק בשבת והר"ז כמדליק בשבת ותירץ כיון דאשו משום חציו הר"ז כמדליק בע"ש אלמא דגם בזורק חץ שלא עשה מעשה בגוף הניזק הר"ז כאלו עשה מתחילה ולק"מ דוודאי גם לדעת התוס' כיון דחציו כחו הוא הר"ז כאלו עשה מתחילה בגופו ממש אלא דהלמ"מ דעל כחו של בהמתו כל שלא עשתה בגופה ממש אינו משלם אלא ח"נ כדאמרינן בב"ק דף י"ח אלא דבזרק חץ כיון שאינו עושה מעשה בגוף הכלי אע"פ שאח"כ כשנשבר נעשה כאלו שברו בידים ממש היינו צרורות דהלמ"מ דאינו משלם נ"ש כיון דלא נתחייב רק ע"י פעולה שנעשה אח"כ מחמתו אבל בדרסה ע"ג הכלי ונדחפה ע"י הדרסה למ"א ונשברה שם וכן בזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל חייב הזורק אע"פ שגמר השבירה לא עשה הזורק אלא דתיקף בשעה שנעשה מעשה הזריקה נחשב כשבור גם כשגמר השבירה לא היתה עי"ז לא נחשב כצרורות וזה ברור בדעת התוס', תדע שהרי הנמק"י בעצמו כתב בפ' כיצד כדעת התוס' דבזרק חץ לא אמרינן דהמשבר פטור ובהכי ניחא נמי הא דכתב הרא"ש להקשות בר"פ כיצד בהאי דאיבעי' לן בהתיזה בר"ה והתיזה לרה"י אם דינה כרגל ברה"ר דפטור או כיון שהנזק הי' ברה"י חייב, הא קיי"ל דבתר מעיקרא אזלינן ותירץ דש"ה דגלי קרא וביער בשדה אחר