ישועות מלכו על הרמב"ם קו

ועל מקום הנזק קפדינן ורש"ל ביש"ש תמה ע"ז דהא הרא"ש גופי' כתב לחלק בין זרק כלי מראש הגג שעשה מעשה בגופו של דבר הניזק בין זורק חץ על כלי שלא עשה מעשה בגוף דבר הניזק דבזה לא נחשב כנשבר מעיקרא א"כ מה ענין לדרסה על הכלי ונתגלגל למ"א דנחשב כשבור מעיקרא לבין התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י שלא נעשה מעשה עדיין בגוף הכלי ע"ש ולפמש"כ א"ש דברי הרא"ש דהא וודאי גם בזורק חץ כיון דכחו כגופו דמי בנשבר אח"כ חשבינן לי' כגופו וכאלו נשבר אז וכמש"כ הנמק"י בהא דאשו משום חציו דנחשב כאלו הדליקו אז אלא דמ"מ הלמ"מ דכל דלא נחשב כשבור אלא ע"י הגרמתו שנעשה אח"כ אינו משלם רק ח"נ ורק באם נחשב כשבור גם כשלא נעשה ההיזק ע"י גרמתו כי ע"י אחר נעשה ההיזק אז מחויב לשלם נ"ש א"כ בהאי דהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י דאתה בא לחייבו ע"י שנשבר הא וודאי הוא כחיציו והו"ל כאלו הזיקתה בר"ה ולא עוד אלא דגם אם נאמר דבתר תבר מנא אזלינן יש להקשות כן כיון שהצרורות שהתיזה הן חיצי הבהמה הרי כשנעשה הנזק אח"כ מחייבין אותו על מעשה דמעיקרא כמו במעשה שבת דנחשב כאלו הדליקו בע"ש א"כ הכא הרי הי' הנזק ברה"ר דפטור על הרגל ומוכרח כתירוצו של הרא"ש דגזה"כ לילך על מקום שנתהוה בו ההיזק לא על מקום שאירע בו המכשול ונתיישב בזה שי' רש"י וסייעתם

עוד הי' נראה בישוב דלא תקשה גם למ"ד בתר תבר מנא אזלינן וכן בזורק חץ דלכו"ע בתר תבר מנא אזלינן למה יתחייב המשבר דנראה דאם הי' יכול המשבר להציל הכלי כגון בזרק כלי מראש הגג ועמד אחר תחת הכלי והי' יכול לקולטו מן האויר ולהצילו מן השבירה מ"מ אם לא הציל ונפל לארץ ונשבר וודאי דלא נתחייב דעל מניעת הצלה א"א לחייב כמו בהשבת אבידה דאם נמנע מלהשיב אבידה כל כמה דלא אתי לידי' אע"ג דראה אותה ולא השיבה לבעלים אינו מחייב ואע"ג דוודאי לא מצי למימר מהפקירא קא זכינא כיון שהי' יכול להציל אותו ואע"ג דהבעלים לא היו יכולים להציל אז שלא עמדו שם וראי' מהא דאמרינן בפ' אלו מציאות המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום השב תשיבם אבל אם נטלה לפני יאוש לדעת רוב הפוסקים וכן פסקו בטוש"ע בסי' רנ"ט סעיף א' דחייב להחזיר ואפי' לרמב"ן דחולק שם ע"ש בש"ך סק"א היינו בנטלה ע"מ לגוזלה ונתייאשו אח"כ אבל אם נטלה לפני יאוש ולא נתייאש אח"כ צריך להחזיר ולא מיבעי באבידה אלא אפי' בגווני דהנזק ברי בלא הצלתו כגון שנפל הכלי מגג ויכול הוא להצילו או שנתגלגל הכלי במקום מדרון נהי דאם לא הצילו פטור מ"מ א"י לומר אפי' בפני עדים לעצמי הצלתיו דבאיסורא אתי לידי' כיון דהי' חייב אז להצילו משום השבת אבידה

הן אמת דקשה ע"ז מהא דכתבו הטור והרמ"א בסי' רס"ט בנסדק חביות של דבש ולחבירו הי' חביות של יין והלך בעל היין ושפך יינו והציל לתוכו הדבש אין לו אלא שכרו ואם לא הי' יכול בעל הדבש להציל יכול לומר לעצמי הצלתי וקשה נהי דבש"ס מבואר דיכול לומר מהפקירא קזכינא היינו לתנא דמתניתין דאינו מחויב לשפוך את יינו ולהציל דבשו אבל הטור דס"ל כדעת הסוברין כר"י בנו של ריב"ב דתנאי ב"ד הוא שיהי' שופך את יינו להציל הדבש ומחויב להציל מדין השבת אבדה א"כ היכי מצי למימר מהפקירא קזכינא לפמ"ש דכל היכי דמחויב להציל אפי' כשהוא יחידי מקרי באיסורא אתי לידי' ול"מ למימר מהפקירא קזכינא אע"ג דברי הזיקא וכיון שדעת הטור לפסוק כריב"ב למה פסק דיכול לומר מהפקירא קזכינא, וכן קשה מהא דשבת דף ק"ך דמצילין סל מלא ככרות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ואם היו פקחין עושין עמו חשבון לאחר השבת ופריך התם חשבון מאי עבידתי' מהפקירא קזכו ופרש"י כיון שאומר בואו והצילו לכם הרי הפקיר אותם להם והר"ן כתב דא"צ כיון דהוא בעצמו אסור להציל יותר מג' סעודות הו"ל כאין מצילין וכזוטו של ים דרחמנא אפקרי' וקשה דמה ענין זה לזוטו של ים דהתם לכו"ע לא חזי ואבודה מהם כדדרשינן אשר תאבד ממנו זה שאבוד ממנו ומצוי אצל כל אדם יצא זוטו של ים שהוא אבוד אצל כל אדם אבל כאן שהוא יכול להציל אע"פ שהבעלים אינם יכולים הרי מחויב מד"ת להציל מטעם השבת אבידה א"כ אינו אבוד מהבעלים כיון שיש מציל מיהו בזה י"ל דכשם שאסור לבעלים בעצמם להציל יותר מג' סעודות כך אסור לאחר להציל בשבילו וכיון שאסור להציל בשבילו יכול לומר מהפקירא קזכינא

ומהא דאמרינן בב"ק דף קט"ו ע"ב דשיירא שעמד עליהן גייס במדבר ועמד אחד והציל הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ופריך ה"ד אי דיכול להציל אפי' סיפא נמי ופרש"י אם הבעלים בעצמם יכולים להציל אפי' בסיפא נמי למה הציל לעצמו דודאי לא אייאשו נראה קצת דאם הבעלים אינם יכולים להציל מהני היאוש ומצי להציל לעצמו ויש לדחות דהתם שאני דהרי מיירי באנס בא כנגדם ויש קצת סכנה בדבר אינו מחויב להכניס עצמו בסכנה להציל ממון חבירו אבל במקום שיכול להציל בלי שום חשש סכנה ובפרט אפי' בלא טורח מרובה וודאי דא"י לומר לעצמי הצלתי גם כשאין הבעלים יכולין להציל, אמנם מהא דמבואר בחו"מ סי' רס"ד ס"ה גבי נסדק קשה לדעת הטור דס"ל לפסק הלכה כר"י בשב"ב דמתקנת יהושע שיהי' זה שופך יינו ומציל דבשו קשה כמו שמבואר לעיל ודוחק לחלק בין דאורייתא לתקנת יהושע דוודאי כל דיהושע תיקן מהני לדאורייתא נמי

והנ"ל בזה כל שאין הבעלים יכולין להציל רק האחד העומד שם כל שאומר לעצמי אני מציל כל שהבעלים יודעים מזה כבר אייאשו מיני' וקניי' ביאוש ולא מיבעי לדעת הסמ"ע בסי' רנ"ט סעיף א' דלא מחויב בהשבת אבידה מקמי דאתא לידי' א"כ כאן דזכי מהפקר ביאוש קודם דאתי לרשות הזוכה וודאי קונה אלא אפי' לדעת הט"ז שם דחיוב מתחיל תיכף משעה שרואה את האבדה מ"מ כיון דאינו מחויב באחריות מקמי דאתי לידי' לא מקרי באיסורא אתא לידי' וקני ביאוש עמש"כ בה' אבידה מיהו דווקא בגווני דבעל החפץ ידע מזה דהו"ל יאוש אבל בלא ידעו בעלים מזה הו"ל יאוש של"מ דל"ה יאוש א"כ ניחא דמש"כ הר"ן בשבת לדמותו לזוטו של ים דקשה דהתם אבוד ממנו ומכל אדם אבל התם דלכתחילה צריך להציל עבור בעל החפץ הדבר ברור שאין לדמותו לזוטו של ים כיון דרובא דאינשי אינן נהנין משל השריפה כדאמרינן שם בש"ס הכא ביר"ש עסקינן ע"ש מיהו כיון דהבעלים א"י להציל לעצמן משום איסור שבת קני' זה ביאוש כל דגילה דעתו דמציל לעצמו כל שהבעלים ידעו מזה אבל בהזורק כלי מראש הגג שא"א להזורק להציל והבעלים א"י מזה וודאי לא זכה מהפקר כיון דאינו אבוד מכל אדם כיון דהעומד שם מחויב להציל ויאוש ל"ה דבעלים לא ידעו מזה דיתייאשו וזה ברור מיהו וודאי כשלא הציל אינו מחויב דגם על השבת אבידה אינו מחויב באחריות כשלא הציל לפיכך בזרק כלי מראש הגג ובא אחר שיכול להציל ושברו במקל למ"ד בתר מעיקרא אזלינן פטור המשבר וחייב הזורק דהזורק וודאי חייב דהרי המניח גחלת על לב בהמתו של חבירו אף דהבעלים