ישועות מלכו צא

במיעוט בתרא דסימנים שזה אינו אלא מדרבנן ומספיקא שרי והיינו כיון דהספק בתקנה אם תקנו לאסור אחר שנשחט הרוב ואין זה סותר לדברי הנו"ב שהחמיר בספק שהיי' והיינו לדידן שנוהג לאסור שהיי' במיעוט בתרא אלא שספק אם שהיי' בזה כיון דאיתחזק איסור לא מקילינן בספיקא, וכן הדין בד"מ דקיי"ל בסי' מ"ב בחו"מ דמהני תפיסה והספק בלשון התקנה אמרינן כיון דמספק' לן אוקי אדינא וכ"כ המ"מ בפ"ז מה' גזילה דאע"ג דלהרמב"ם מהני תפיסה באיבעי' דלא איפשטא מ"מ בספק בתקנה כגון בנחבל או בנגזל באיבעי דבעי אם שכירו ולקיטו מהימן בשבועה ל"מ תפיסה כיון שהספק בתקנה עצמה ומה"ט פסק הר"מ ז"ל בהנך איבעי' דאיבעי' לן בפ' נערה שנתפתתה בבת שני' ואנוסה דאין להן מזונות וגם תפיסה ל"מ כיון שהספק בתקנה עצמה וגם לפי מה שבארתי בחי' לחו"מ דהיכי דבא ע"י פשיעתו מהני תפיסה גם בספק בתקנה עצמה כיון שהספק בא ע"י פשיעתו או פשיעת בהמתו, יש לחלק דהכא האשה לא פשעה מידי דעל הב"ד קסמכי והדרינן לכללא דילן דהיכי דהספק בתקנה עצמה אוקמינן אדינא **(והכא הספק אי יש לחוש לדינו של הרמ"א או לא כי יש חולקים א"כ הספק בתקנה עצמה אי נתקנה כן ועיין לעיל יו"ד סי' מ"ו. המגיה.)** ועוד שהר"מ ז"ל לא כתב אלא בתפיסה דהוא מוחזק ממש וזה עדיף מחזקת מ"ק אבל בחזקת איסור מודים כל הפוסקים שבאם הספק הוא אם נתקן כן אמרינן ספיקו להקל, ודע שמש"כ לחלק גם בממון היכי שהספק הוא בענין התקנה או שהתקנה ידוע אלא שהספק הוא אם נעשה כן בס' או"ת בחו"מ סי' קי"ב רצה להשוות אותן, וכ"כ בחי' לחו"מ דבמחכ"ת לא דק, ובעיקר הדין אין רצוני להשיב להלכה למעשה אחר שהדבר נוגע לאיסור א"א וזה איזה שנים אשר אני מונע להשיב לשואלים וע"פ הרבנים הסמוכים יקום דבר ויש לי בזה טעמים כמוסים: וע"ד שם קאבקא נראה שנגזר מחניכה יעקובקא שנזכר בס' נו"ב וקצרו והשמיטו היוד והעין וג"ז ראוי שיקויים הדבר עפ"י רבנים הסמוכים שהמה בקיאים בזה עם היות כי נראה שיפה כתבו עכ"ז אין רצוני להחליט: ידידו הדוש"ת בלונ"ח ישראל יהושע חופ"ק קוטנא סימן סט ב"ה י"ג טבת תרי"ג ל' פולטוסק לכבוד ידידי הרב הגדול מעוז ומגדל: כקש"ת מ' נחום נ"י אבד"ק קורטשוב. מכתבו הנכבד אל עבר פני הופיע ויען כי לא הי' נחוץ כי בודאי תמתין ג"ח לזאת נתרשלתי להשיב, והנה מה שיש לעיין בזה תחילת כיון שהבעל צוה להסופר שיכתוב אפי' עד ק' גיטין עד שלא יהי' פקפוק להמסדר א"כ נראה שלא עשאו שליח רק למה שברור למסדר בלא פקפוק וכאן שהמסדר גמגם בגט נראה שלא לזה נעשה שליח לכתוב, מיהו הא בורכא דאע"פ שאמר עד מאה גיטין עד שיהי' אחד כשר בלא פקפוק מ"מ לא ביטל שליחות ראשונים כמש"כ האחרונים בסי' קכ"ג: תו יש לעיין כיון שהמסדר והבעל והאשה ידעו שיש ערעור בגט והוא ספק פסול יש לומר לדעת הסוברים בסי' קכ"ז בב' גיטין איכא חששא דברירה ה"נ דלדידהו קיי"ל כר"י בפרק בתרא דגיטין דנתינה לשמה בעי, ולפענ' דגם דעת בה"ג דקיי"ל כר"י דבעי נתינה לשמה, ובהכי נתיישבו דברי בה"ג שהביא הר"ן ז"ל בפ"ב דגיטין דאין למנות שליח להולכה ע"פ כתב דלאו בני כריתות נינהו ותמהו ע"ז הא הנכרי מעשה קוף בעלמא עביד, ונראה למש"כ הר"ן בשם הרמב"ן בסו"פ האומר בהא דאומר אמרו פסול ולא מצי לשווי' שליח שלא בפניו דלא מקרי לשמה כל שלא שמע הסופר מפי הבעל ממש, והר"ן ז"ל ביאר דאי הוי מילי ממסרי לשליח הר"ז כשומע מפי הבעל ממש. אלא כיון דלא מימסרי לשליח ואינו אלא כממנה שליח שלא בפניו במידי דבעי לשמה לא מהני א"כ ה"נ בנתינה לר"י דס"ל דנתינה בעי לשמה דנהי דשליח משוה שליח בהולכה היינו משום דשלוחו של אדם כמותו והר"ז כשומע מפי הבעל אבל ע"י נכרי כיון דאין שליחות לנכרי אלא דהישראל ממנה את השליח שלא בפניו ולמאן דבעי נתינה לשמה לא מהני כמו להרמב"ן באומר אמרו כנלפע"ד ליישב דברי בה"ג שלא יהיו דבריו תמוהים: ונחזור לנד"ד לדעת החוששין בב' גיטין משום ברירה א"כ ה"נ כיון שלא ידע הבעל שמתגרשת בגט זה מקרי שלא לשמה, איברא דאיכא למידק על דברי הרמ"א שהביא דעת המחמירין בב' גיטין דהא אמרינן בעירובין ובחולין דף י"ד דאפי' למאן דל"ל ברירה באמר אם כבר בא החכם דמהני דלא אמרינן ברירה אלא במילתא דלא אתברר השתא ותתברר בתר הכי אבל במידי דכבר איתברר אע"ג דלא ידעינן עוד מ"מ אין זה ענין לברירה דקמי שמי' גלי' וכעין שחילקו הפוסקים בריש החולץ גבי החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת א"כ בנותן שני גיטין מחמת הספק כיון דהספק הוא במה שעבר אין זה ענין לברירה, ולכאורה הי' נראה לדחוק דס"ל לרמ"א דבמידי דבעי לשמה גרע טפי, ואפי' במידי דלשעבר אמרינן דאין ברירה א"כ ניחא ההוא דב' גיטין, אבל ק"ל בהא דכתב הרמ"א ביו"ד סי' ס"א סעיף כ"ה במקום שנוהגים לשחוט אצל עכו"ם ואם נמצא טריפה נשאר אצל עכו"ם פטור והוא ממרדכי פרק הזרוע בשם הראב"ד ושם מבואר משום ברירה וזה תימא דבדבר העבר ל"ש ברירה: ומה שנ"ל דע"כ לא אמרינן דבדבר העבר ל"ש ברירה אלא בדבר שאין קיומו של הענין תלוי בתנאי שהרי האומר אם יבוא חכם למזרח או אם כבר בא אין עיקר העירוב תלוי בזה ואינו אלא תנאי בעלמא אבל בגיטין ובמתנות כהונה כיון דעיקר החיוב והגירושין תלוי בידיעה לא אמרינן ברירה אפי' בדבר העבר כנלפענ"ד ליישב דברי הגדולים [עיין לעיל נ"ד.]: והדרן לדידן לדעת החוששין בב' גיטין משום ברירה ה"נ דכוותי' לשי' התוס', אבל לשי' הר"ן דלא אמרינן ברירה אלא במתנה בשני תנאים א"כ בנד"ד ל"ש ברירה, מיהו לקושטא דמילתא לא קיי"ל כמאן דמחמיר בב' גיטין משום ברירה ובפרט בדבר העבר ואע"פ שהראני פנים ליישב דעת הגדולים הנ"ל מ"מ לפסק הלכה ובפרט במקום עיגון אין לחוש: ונבוא עתה לעיקר השאלה שהעד החותם לא יכול לאמן את ידו ואחז הסופר בידו וחתם והנה מעכת"ה פלפל בחכמה בדברי תה"ד בסי' רכ"ט, ובאמת יש לעיין דלכאורה נראה דהמצווה לעדים שיחתמו ולא חתמו אפי' לר"א דאמר ע"מ כרתי מ"מ הגט בטל דלא גרע מכולכם חתומו אע"ג דסגי בתרי מ"מ אם לא חתמו הגט בטל דהו"ל כע"א א"כ הה"ד לר"א בע"ח וע"מ, וזה נ"ל טעמם של הגאונים שהביא הר"מ ז"ל בחתמו עדים שלא לשמה דהגט בטל וקשה מי גרע מעדים פסולים ולמש"כ ניחא דס"ל להגאונים דחתמו שלא לשמה הו"ל כלא חתמו כלל ושאני עדים פסולים דהו"ל כאומר כולם חתומו דמהני אפי' אם אינך פסולים אבל בחתמו שלא