ישועות מלכו פד

דמודה בקידושי ביאה דעיקר הטעם דריצוי לא הו"ל לשון שליחות, ומכש"כ לדעת הסוברין דהא דהאומר לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מהני מדין ערב א"כ י"ל דלא גרע ועדיף מכל הזן אינו מפסיד דלא מקרי שליח, וכן אין נקרא ערב אבל קידושי ביאה דאינה מצד שליחות י"ל דגם לרי"ף מהני בריצוי מקמי קידושין ואפי' כשת"ל דע"י הביאה אינו אלא ספק דאיכא למימר ע"ד תנאי הראשון בעל מ"מ לו יהי' ספק הא איכא ס"ס להחמיר ספק הריצוי דבתר קידושין מהני ואת"ל דל"מ י"ל דריצוי דמקמי ביאה מהני וא"כ י"ל דהו"ל מקודשת גמורה ואין קידושין של אחר תופסין בה לדעת הסוברין דס"ס מהני נגד חזקה, לכאורה יש להוכיח מהא דיבמות דף י"ט דלר' אושעי' דס"ל דזיקה ככנוסה דמיא ופריך מהא דתנן שני אחין נשואין אשה ובתה או אשה ואחותה ומתו ר"ש פוטר שניהם מחליצה ויבום ואי ס"ד דזיקה ככנוסה דמי' הראשונה תתיבם והשני' תצא משום אחות אשה ומשני דנפלו בב"א ור"ש ס"ל כר' יוסי הגלילי דאפשר לצמצם, וקשה לפמש"כ התוס' בפ"ב דחולין דאף לדידן דאי אפשר לצמצם אף בידי אדם מ"מ ספיקא היא ומתירין כל שנדמה לנו למחצה על מחצה מטעם ס"ס שמא הוא רובא ואת"ל שמא אינו רוב שמא הוא מחצה על מחצה, א"כ קשה למה דחק כר"י הגלילי הא אף לדידן שניהם פטורין מטעם ס"ס שמא זו היא האחרונה ושמא נפלו שניהם כאחת וע"כ דלא סמכינן בס"ס בדבר שבערוה, מיהו י"ל דע"כ לא קא אמרי התוס' אלא בידי אדם אע"ג דא"א לצמצם אפי' בידי אדם מ"מ ס"ס מיהו הוי אבל בידי שמים א"א לצמצם כלל ולא מקרי אפי' ס"ס, ועוד י"ל דהני שני הספיקות סותרין בספק א', מיהו תירוץ הראשון מוכרת מהא דיבמות דף כ"ח דאמרינן א"א לצמצם אפי' להקל ולא אסרינן מטעם ס"ס עיין מל"מ פ"ד מה' בכורות, עכ"פ נראה דאשה זו מקודשת גמורה לדעת כל הפוסקים, ואין להקשות לפי מה שכתבתי בדעת הרי"ף דריצוי דקודם ביאה מהני דהא הרי"ף ז"ל השמיט להך מימרא דנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת ואבי' כאן מטעם שכ' הר"ן ז"ל דאפי' ריצוי דקודם הקידושין לא מהני ולפמש"כ דריצוי דקודם ביאה גם להרי"ף ז"ל מהני א"כ למה השמיט בהא דניסת שלא לדעת ואבי' כאן דאם נאמר דהו"ל כריצוי א"כ הו"ל כריצוי דקודם ביאה, ז"א די"ל דרי"ף ז"ל מפרש דגם לר' הונא אינו אלא קידושין מדרבנן וא"כ אפי' לר"ה גרע מאינו כאן וכיון דבאינו כאן ל"ח לשמא נתרצה ה"נ ל"ח אפי' מדרבנן ועוד דהא מבואר בהדיא בדברי הר"ן דאם נתקדשה בפני אבי' ושמח דגם לרי"ף ז"ל חיישינן א"כ דון מינה בקידושי ביאה שאחר ריצוי אב כיון שהי' בפניו ונהנה ודאי חיישינן, אמנם כ"ז לפי המבואר בלשון השאלה אשר בא אבי' תיכף וכמו ששה שבועות אח"כ נסע הבעל אבל אם יתברר שלא הי' יחוד כלל אחר שבא האב לכאורה יש יתד גדול הרי"ף והר"מ ז"ל דס"ל דריצוי דבתר קידושין ל"מ, והנה הר"ן ז"ל תמה על הרמב"ם ז"ל שכתב דבין היא ואבי' יכולין לעכב דלמה לן עיכוב דאב. הא אפי' נתרצה ל"מ, ולפענ"ד בפשיטות דהנה אפי' אם נאמר דריצוי לא מהני היינו דמסתמא ניחא לי' במעשה שעשתה קטנה והא מעשה לית בי' ממשא כעין שכתב הרשב"א ז"ל בחי' קידושין דף ז' בש"ה שלא עשאו הבעל אף שנתרצה אח"כ לא מהני אבל אם הבעל רוצה לקדש מחדש בזה פשיטא דמהני לכ"ע אם המעות בעין אבל אם הקטנה אינה חפיצה אע"פ שהאב רוצה לקדשה מחדש לא מהני וצריך ליטול הכסף קידושין מידה ולתת ביד האב דלא מיבעי' לדעת הרא"ש והרשב"א ז"ל דהא דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושין מדין שליחות או שמזכה לה הכח א"כ אינה נעשית שליח בע"כ ואפילו להסוברין מדין ערב כאן שהקטנה אינה זוכה הו"ל כהניח במקום משומר דל"מ לכ"ע כנלפע"ד פשוט בישוב דברי הר"מ ז"ל, אך הרב בכ"מ פי' לדברי הרמב"ם דאע"פ שנתרצה מתחילה, ובחי' מהרי"ט תמה דהאיך תיסק אדעתי' בריצוי מתחילה וגם הבת נתרצה שיכולה לחזור, והנה נראה מדברי הרב ז"ל שתפס במושלם דהאי דאומר אמר לבתו בקבלה שלא מידיעתו כיון שנתרצה בתחילה אע"פ שחזר לבסוף קודם שנודע לו מהקידושין לא מהני, וכן ראיתי להריטב"א בחי' לקידושין שכתב בפשיטות דהא דאומר לבתו דאם קבלה אע"פ שחזר האב קודם ששמע לא מהני, ובעניותי תמה אני דלדעת הסוברין דהא דצאי וקבלי קידושיך מדין ערב וכמו בזרוק מנה לים היעלה על הדעת באומרת זרוק מנה לים וזרק שלא בפני' וחזרה קודם ששמעה שתתקדש, שהרי אפי' בגט דעת התוס' בפי' בפ' הזורק שצריכה שתדע שבעלה גירשה וא"כ הכא שאינה יודעת כלל האיך יעלה על הדעת שתתקדש, ועוד שהרי מבואר מדברי הר"מ ז"ל דכל היכי שמתקדשת מדין ערב צריך לומר אח"כ הרי את מקודשת לי בהנאה הבאה לך בגללי, וכיון דזרק מנה ע"פ ציוה בהאי הנאה מקדשה וכשזרק שלא בפני' וא"י כלל לא ידעינן מה הנאה זו והרי מתנה ע"מ להחזיר לא מהני בקידושין לפ"ד הר"מ ז"ל לפי שאינה נהנית מכש"כ כאן דלא הוי לה שום הנאה כיון שבלא ידיעתה זרק אע"פ שצוה לו לזרוק מ"מ כיון שאינה מטעם שליחות רק שמחשב הנאה במאי שע"פ זרק לים א"כ בלא ידעה הא לא מתהני מכש"כ לפי מה שכתבו התוס' בריש פ' הזורק דבעינן אפי' בגט ידיעתה, לכן נראה לפענ"ד דברי הרב בכ"מ נכונים דלמ"ד צאי וקבלי קידושין מדין ערב יכול לחזור קודם ששמע וכן בזרוק מנה לים והיא לא ידעה מזריקתו אינה מקודשת, ועכ"פ נראה לכאורה מדברי הרמב"ם ז"ל היתר, ומה שצידד מעכ"ת להחמיר כיון דלדעת קצת פוסקים בהלך אבי' למדה"י צריכה מיאון וכאן היא גדולה אין נ"ל כלל דלא מקרי זה הלך למדה"י כל שנסע לסחורה ודעתו לחזור, וזה נ"ל פשוט, א"כ נראה דאם לא הי' רק חשש זה הי' אפשר לסמוך ע"ד הרשב"א בלא בעל, אלא דבאמת כאן שהגביל זמן לנשואין הו"ל כריצוי דמעיקרא כמש"כ הט"ז בסי' ל"ז ואפי' לדעת הח"מ י"ל דבזה"ז שדרך לקדש תחת החופה והקידושין שלה יש לומר דודאי הו"ל כריצוי ובפרט שדעת רוב הפוסקים דאפי' ריצוי דאח"כ מהני לכן אין בזה מקום להקל: ומחמת נחיצת בעה"ד אקצר שיח אהלו כתמר יפריח. ישראל יהושע חופ"ק ווארקי יצ"ו. סימן נא ב"ה יום א' לסדר ויקהל ט"ו אדר תרמ"ט לפ"ק פה קוטנא כבוד ידידי הרב החריף וכו' מו"ה יהודה ליב דומ"צ בק"ק סילמערזיטץ סמוך לרדאמסק. אחדשה"ט בדבר אשר קרה בגבולכם מקרה לא טהור אשר לא טהורה היא, באשה שיצא עלי' קול שהיא אינה טובלת עצמה לנדתה ושלחתם אחרה והודית לפניכם כי אמת הוא שלא טבלה שנים או שלשה פעמים ושמשתו נדה אחר שעברו ימי נדתה וימים הנקיים אבל בימי נדתה וימים הנקיים לא שמשתו ולא הכשילתו ושאל אותה כ"ת מדוע לא טבלה עצמה, והשיבה כי לא ידעה שהוא דבר חמור כ"כ שצריכה דוקא לטבול, הנה בודאי אם נאמר שלא נחשדה רק על טבילה אבל לא על שימוש בימי נדה וימים נקיים ודאי