ישועות מלכו פא

גבירים ואין ההוצאות קלי הערך כי יעלו לסך מסוים: וע"ד מקום הדין שכ"ת כתב שצד החתן הם הנתבעים והצד הכלה אומר שאחר שאבי החתן מבקש פטורים עליו לבוא למקום הנתבע אבי הכלה. איברא שאם יש טענת ממון באם רוצה הנתבע לברר שהוא פטור אין שכנגדו מחויב לבוא אליו, וכענין זה כתב מוהרי"ט הובא בקצוה"ח סי' כ"ח וסי' ק"מ דאע"ג דכתב הר"ן דלפטור מקבלין עדות שלא בפני בע"ד היינו היכי שבאין יורשי המלוה לגבות מלוה ויש ללוה עדים וצריך לקבלם מקבלין אע"ג דהיורש הוא קטן ואין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דקטן כשלא בפניו דמי בזה מקבלין כדי לסלק טענת בע"ד הבא עליו לברר שאינו חייב ושלא יוכל עתה לגבות אבל אם אין היורש בא עתה לגבות והלוה רוצה לקבל כדי שיפסקו לו הב"ד שהוא פטור אין מקבלין וה"ה לגמור דינו שלא בפניו כך הדין באם הנתבע רוצה שיפסקו לו דין כדי שלא יוכל שכנגדו לבוא אח"כ עליו בדין אין גומרין שלא בפניו לגרוע כחו, בפרט לפ"ד הרשב"א אין גומרין הדין שלא בפניו הוא מד"ת, ופשט לישנא דש"ס משמע הכי בפ' הכותב דרק מפני תיקון העולם שלא ילך למדינת הים ויש נעילת דלת, אמנם זה במידי דתלוי בתביעת ממון אבל כאן שאין על החתן שום תביעת ממון לבד מהוצאות שכתבתי אבל חיוב חצי קנס אין עליו, ואין עליו רק חשש איסור חרם כשם שא"צ משפטי עדות לגבי חרם כך אין צריך משפטי ב"ד לומר שהוא התובע וצריך לילך אחר הנתבע, אלא שאני רואה דמרא דהאי דינא שהובא ברמ"א הוא מהרי"ו סי' קל"ז, ואיהו ז"ל כתב דלהסר כל הספיקות תתרה האשה הממאנת במשודך שלה שידון או בפני ב"ד דמר והוא הי' הרב בעל תה"ד והוא ז"ל נראה שהסכים להתיר או בפני ב"ד השוה לשניהם, הרי שגם האשה היתה טוענת מאיס עלי עכ"ז נתן הברירה לצד שרצה בקיום השידוך או שידון לפני הרב בעל תה"ד או בפני ב"ד השוה לשניהם גם כאן לדעתי ראוי לעשות כעצת הרב מהרי"ו ז"ל לדין בזבל"א ושני הדיינים יבררו להם דיין המרוצה לשני הנבררים, גם צריך להודיע כי הרב רמ"א קיצר קצת בדברי מהרי"ו ושם מבואר דבעינן כשאומרת מאיס עלי שתהא אמתלא טובה וניכרים שיש ממש באמתלא ומדכתב וניכרים משמע שצריך שיהא ניכר לב"ד שיש ממש באמתלא היינו שידוע שיש מקפידים הרבה ע"ז וניכר שהוא אמת אבל לטעון טענת אמתלא כשאין רואין קצת ממשות אמת אינה טענה גם לענין איסור שבועה וחרם שאל"כ יתבטלו הרבה שידוכים: ולחיים טובים יכתב ויחתם נאום הדוש"ת ישראל יהושע חופ"ק קוטנא סימן מד ב"ה ה' אדר שנת תר"ן לפ"ק. כבוד ידידי הרב הגאון הגדול פ"ה וכו' מו"ה שמשון ארינשטיין אבד"ק קאליש יצ"ו. ע"ד הצעקה על הב"ד דפה, הלא כפי הדין עשו כי הי' אמתלא בלתי מבוררת ע"י עדים ובאמתלא בלתי מבוררת יכולה לומר מאיס עלי כמבואר בסי' נ' בא"ע וביו"ד סי' רכ"ח בהג"ה, ואפי' באמתלא בלתי מבוררת לכן פסקו ההוצאות לחזור, ואין אני רואה שום עקשות, הגם שאני איני נוגע בדבר כי לא ישבתי בדין זה, אמנם למען להשקיט את הריב, הגם שמעולם לא שמענו שהכלה הי' צריכה לישבע אף לקבל אעשה זאת ויקבלו השבועה מאתה, ואילו היתה האמתלא מבוררת בעדים לא היו צריכים לחזור ההוצאות וגם לא הי' מקום לחייבה שבועה, רק שאין לה עדים והוא נקרא אמתלא בלתי מבוררת ולפי שאין על הבתולה חיוב ממון רק איסור שבועה נאמנת על עצמה כעין דאמרינן בקידושין דף ע"ו גבי האי סמיא והוסיפו עוד לחייבה שבועה שע"י האמתלא ששמעה ומאמנת מאיס בעיני' לכן אין לחייבה יותר, ומה שכתבתם שבהרשאה לא חתם החתן אין להאשים את הב"ד כי דימו שמסתמא עשה מדעת בנו, אמנם באמת אין הדין נותן שאחר שאין להם עלי' אלא חיוב שבועה אינה מחויבת לעמוד לקאליש ויכול הוא לעשות שליח ומורשה לבוא לפה וכבר אירע עסקים כאלה בכמה מקומות ועשו מעשה: דברי ידידו ישראל יהושע. סימן מה ב"ה ה' אלול תרל"ט לפ"ק. התולה ארץ על בלימה יטיב הכתיבה והחתימה לידידי מחו' הרב המאור הגדול מגזע קדושים כש"ת מו"ה צבי הירש הכהן ראפאפארט נ"י הגיעני מכתבו תמול, ותמהתי שלא הודיעני דעת הרב הגאון אב"ד דקהילתכם גם לא הודיעני פלפולו של הרב הגאון דק"ק פרעמיסלא, אמנם כתב כי לא החליט למעשה, ולכבודו אכתוב דעתי לא למעשה להורות במקום הרב הגאון מרא דאתרא שי': הנה השאלה היא דצד אחד מהמשודכין טוען מאיס עלי דהדין דפטור מקנס, אם מחויב בהוצאות בין כשבא באמתלא מבוררת או באינו מבוררת שנאמן בשבועה אם נאמן גם על הוצאות שהוציא לפטרו: הנה בגוף דין הוצאות נחלקו הרמב"ם וראב"ד בפ"ו מה' זכי' שדעת הרמב"ם לחייב. ומבואר בדבריו להדיא דהוא מטעם גרמי, והראב"ד חולק עליו וכ' שדומה לזרעוני גינה שאינו משלם ההוצאות, וכתב המ"מ לישב דעת הרמב"ם ואעפ"כ הניח הדין בצ"ע, ובחי' לחו"מ בסי' י"ד כתבתי דגם בזרעוני גינה לא פטרינן אלא בהי' שוגג ובהדיא מבואר בטור חו"מ סי' רל"ב דאם המוכר ידע במום חייב גם בהוצאות, ודוקא בלא ידע פטרינן כיון דהלוקח זרע לטובתו ושניהם שוים בשגיאה שגם המוכר לא ידע אבל במזיד המוכר חייב ואע"ג דכתבו התוס' בר"פ המניח דיותר יש לאדם ליזהר מלהזיק מלהיות ניזק א"כ ג"כ י"ל דהמוכר פשע טפי, הנה מלבד שאין דברי התוס' מוסכמים, גם לפ"ד התוס' יש לחלק בין גורם למזיק ממש א"כ כל שצד אחד חזר הו"ל כמזיד גמור, והראב"ד שפוטר נראה דס"ל דכשהיא טוענת שמאיס עלי' נחשבת קצת כאנוסה, והא דלהרמב"ם ז"ל חייבת בהוצאה אע"ג דס"ל בטוענת מאיס עלי כופין להוציא בגט, י"ל דס"ל כמש"כ הרא"ש בשלהי נדרים דאינה חשודה שתשב באיסור כל ימי', וא"כ אין נאמנת רק לענין כפי' לגט כי באם שיהי' שלא כדין נצטרך לכפותו שלא כדין אבל כשאין הב"ד צריכין לכופו אלא שהיא אינה רוצה להינשא לו וע"י כן הוא מגרשה י"ל דאין מאמינים לה כיון שאינה יושבת באיסור, דהגירושין היו שלא בכפי', ובדברי הרמב"ם לא נזכר כלל שמשלמת במקום שכופין, ואפי' את"ל דגם במקום שכופין אותו לגרש מ"מ צריכה לשלם הוצאות יש לומר כיון דמדינא א"נ כלל לכופו כמו שנראה מדברי הפוסקים אלא שתיקנו חכמים להאמינה לבל תצא לתרבות רעה אבל לא להאמינה לגבי ממון, וממילא יצא לנו מזה שאם היא טוענת אתמלא מבוררת שאינה נקראת מזידה ודאי יש להורות שפטורה גם