ישועות מלכו פ

חמץ שעבר עליו הפסח לכן בשנה הזאת בפסח העבר מכר את השמרים ואת גוף הבית שמבשלין בו השמרים ומסתמא מכר גם היורות והכלים אמנם המכירה הי' אחר שש, וכשמוע אבי הבתולה אמר כי אין כאן בית מיחוש כי ראה בספר אחד כי הבת ברשות אבי' קודם נישואין לכן שידך אותה לאיש אחר אלמן וקבע זמן הנשואין על חצי אלול הבע"ל, והנה זה פשוט שאם היא בת י"ב שנה וששה חדשים אז היא בוגרת ויצאה מרשות אב אם הביאה סימנים מבת י"ב ואם ספק אם הביאה סי' הר"ז ספק מקודשת, אמנם מעכ"ת רצה לדקדק בענין קידושין ולהפקיע אותם יען כי קדשה באיסור הנאה בחמץ שעבר עליו הפסח והנה הדין מבואר בא"ע סי' כ"ח סעיף כ"א דאם קדשה באיסור דרבנן דאין לה עיקר בתורה ה"ז מקודשת, ולכאורה נראה דחמץ לאחר זמנו דאינו אסור אלא מטעם קנס כדאמרינן בפסחים דף ל' ע"א וע' מג"א או"ח סי' תמ"ז דלדעת הרבה פוסקים לא גזרו על תערובות חמץ אחר זמנו וא"צ ס' אע"ג דבכל איסור דרבנן צריך ס' כמו בשמנו של גיד ובשר עוף בחלב וע"כ דאיסורו קיל משאר איסור דרבנן ואפי' בחמץ גופו בשעה חמישית מ"מ צריך ס' ובזה א"צ ס' ע"כ דאיסורו קיל טפי א"כ י"ל דמה"ט גם בקידושין מחמירין שיהא דיני כמו איסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת, מיהו יש לדחות דה"ט דבטיל מפחות מס' דלא קנסינן היתרא אטו איסורא כמש"כ התוס' בב"ק ק' ותו י"ל דגם המתירין דוקא בשיהה בשוגג לא במזיד וכאן לא הי' שוגג בשהייתו א"כ י"ל דדינו כמו שאר איסור דרבנן, אמנם גם בחמץ דרבנן היכי דאיכא תרתי דרבנן מחמרינן לענין קידושין והרי דעת כמה פוסקים עיין בפ"ח ושאגת ארי' דאם אחר שש קודם הלילה העמיד את החמץ ברשות הנכרי לא עבר על בל יראה ולא קנסוהו וכאן הרי מכר גם את הבית ונהי דהחמץ אינו שלו מ"מ הבית והכלים הי' יכול למוכרם ונמצא החמץ מלילה ראשונה ואילך לא עמד ברשותו ולא עבר על בל יראה דאורייתא, יעיין בש"א סי' פ"ד, עוד אני אומר שיש להסתפק אולי הליטרא שמרים הי' מהנעשה תוך הפסח מן הדגן אשר מכר להנכרי ונעשה חמץ בתוך הפסח כי בלי ספק מכר לו התבואות ג"כ והתבואות אשר לא היו מחומצים אז רק בתוך הפסח נעשה מהם י"ש ושמרים והם היו בערב פסח מכורים, ואע"פ שמכר להם כולם ביחד לא אמרינן כדי להתיר א"א שמתוך שהמכירה בטל לגבי המחומצים יתבטל ג"כ לגבי שאינם מחומצים כיון דהאי גברא לאצולי נפשי' מאיסור חמץ כמש"כ התוס' בבכורות כעין זה, לכן לפענ"ד לא מצאתי מקום להפקיע הקידושין ועכ"ז הואיל ומקום המעשה רחוק ממני ולא אוכל לידע גוף המעשה ממש לכן אם תמצא מתירין לא אחלוק עליהם: ידידו ישראל יהושע חופ"ק קוטנא יצ"ו. אבל אין להחמיר מטעם שהשמרים האלה כבר נפסלו מאכילת כלב דהא לדעת הראב"ד ז"ל בה' חו"מ בשאור כיון שעומד לחמץ עיסה אחרת גם כשנפסל מאכילת כלב אסור וענוש כרת, גם לדעת הרמב"ם ז"ל דוקא בנפסל מחמת סרחון ועיפוש אבל כל היכי שמחמיץ יותר מדאי עד שלגודל החימוץ נפסל מאכילת כלב גם להרמב"ם ז"ל ענוש כרת והיינו דתניא בתוספתא מאימתי קרוי שאור משנפסל מאכילת כלב ולא תקשה מהא תוספתא לדעת הרמב"ם ז"ל מטעם דפרישית: הנ"ל. סימן מב לכבוד י"נ הרב המאוה"ג מו"ה שלמה יהודא אבד"ק ביילסק. בדבר השידוכין, שלאחר התנאים נתקלקל להחתן זכות הפוטר אותו מעבוה"צ וצד הכלה רוצים עי"ז לנתק השידוך וצד החתן טוענים שלא נזכר זה בהתנאים שהוא חפשי מעבוה"צ, לדעתי אין לכפות את הכלה שתנשא לאיש אשר בתוך י"ב חודש לנשואין קרוב הדבר שיצטרך לילך לצבא וחלילה להכריח אותה ע"כ אין לחייב אותה חצי נדן קנס ובדבר הוצאות יקוב הדין ביניהם: ידידו ישראל יהושע. סימ' מג ב"ה י"ט אלול תרו"מ לפ"ק קוטנא. תחל שנה וברכותי' להאי גברא רבא ויקירא, מדברנא דעמי' הרב המאור הגדול צבי הנבונים מוהר"ר צבי הירש נר"י האבד"ק קאנין. מכתבו הגיעני ויען כי טבע אלו הענינים ראוי להיות במתינות לכן לא כתבתי תיכף, והנה שורש הדברים שראובן התקשר את בנו עם בת שמעון וכתבו תנאים והזמן החתונה שכח הסופר לכתוב, גם לא נכתב שהצדדים קבלו בח"ח ובשד"א, רק כתבו והקנס לא יפטור ושנעשה בקנין. וכעת החתן ממאן בהשידוך כי לא ישרה בעיניו ואמר כי גם בעת כתיבת התנאים לא חפץ בה רק לא רצה למרות רוח אביו, והנה מעכ"ת נר"י התרה בשמעון שיבוא לעירו של ראובן לתבוע ממנו, וע"ז השיב שמעון כיון שהוא המבקש הפטורין מב"ד הוא התובע וצריך לילך למקום הנתבע שהוא שמעון, וע"ז כתב כ"ת דבש"ע יו"ד סי' רכ"ח בהג"ה נזכר באיש ואשה שקבלו חרם לישא זא"ז אין מתירין בלא דעת אחר, אבל אם האשה טוענת מאיס עלי מתירין לה, ולכאורה דוקא באשה לא באיש, אך כ"ז באיש ואשה שקבלו עליהם חרם, אבל כאן שהאבות קבלו בשביל בניהם האב ודאי פטור כיון שאין העיכוב מצידו והבן לא התחייב א"ע ואין עליו חרם הקהילות בפרט שלא נזכר בתנאים הללו שום חרם וכיון שאין עליו אלא חשש חרם הקהילות הגם שמבואר בסי' רכ"ח ביו"ד דאין מתירין אלא בפניו הא לדבר מצוה מתירין וכאן שהבחור הגיע לפרקו כבן כ"ג ואי"א לו לישא אותה אחר שהיא שנואה בעיניו ואסור לו לבעול את השנואה לו מתירין גם שלא מדעת צד הכלה זה תורף דבריו: והנה מש"כ שאין על החתן שום תביעות ממון, נראה שגם אם נאמר דגם באיש נאמרו דברי מהרי"ו בסי' קל"ז היינו לגבי איסור שבועה וחרם דע"א נאמן באיסורין נאמן לומר שמאוסה עליו עד שאין יכול לזקוק לה אבל לא לענין טענת הפסד ממון, והרי כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' זכי' שהורו רבותיו שאם מנהג המדינה לחלק מעות לשמשים וחזנים (ואצ"ל שכר השדכנות והוצאות הדרך) וחזרה צריכה לשלם הכל, ואע"פ שהראב"ד חלק ע"ז מ"מ סוגיא דעלמא אזלא כהרמב"ם וכמבואר בש"ע א"ע סי' נ' ס"ג וכבר ישבתי בחי' לחו"מ סי' י"ד תמיהת הראב"ד על הרמב"ם ושם הארכתי דגם בטענת מאוס עלי לא נאמר אלא גבי איסור שבועה דאדם נאמן על עצמו לא לגבי תביעות ממון כדקיי"ל בחו"מ סי' ע"ח ולגבי איסור שבועה מהימן כמש"כ הרא"ש בתשו' הובא בט"ז סי' פ"ו ס' ל"ד, ובר מן דין בכאן שהודה ואמר שלא הי' חפץ בה גם בעת שנתרצה לבוא על החתום לא הי' בלבו לקיים השידוך י"ל שגם הראב"ד מודה שהוא קרוב למזיד שלא הי' לו לגרום הפסד אחר שידע שנפשו בחלה בה, והטענה שטוען שהי' בוש מאביו אין זה כלום, לאבד ממון ישראל, ולפי ששמעתי שהשידוך הזה נעשה בין