ישועות מלכו עז

זו והתקדשי לי בטבעת זו ושני קידושין בב"א א"א לחול אמרינן דלאחריות קמכוין כמו בהפריש שני חטאות, והכונה שאם לא תוכל להתקדש בראשונה שלא יהי' שו"פ או נמצא שאינה שלו תתקדש באחרת, א"כ י"ל בא"ל התקדשי בטבעת זו ובטבעת זו ונתן לה א' כיון שכונתו שכ"א לבד יהי' קידושין גם כשלא נתן לה האחרת הר"ז מקודשת ואפי' א"ת שצריך שיתן לה גם האחרת מ"מ לא גרע מתנאי וכל אימת דבעי נותן לה האחרת, ואפי' למש"כ דאין הירושלמי חולק על הש"ס שלנו מ"מ י"ל דס"ל לירושלמי ג"כ דנותן לה לשם אחריות אלא כששניהם שו"פ ושניהם שלו אז הברירה בידה שתחזיק איזה שתרצה אבל מ"מ כשא' אינו מועיל א"י לברור זה שאינו מועיל וה"ה כשלא נתן לה השני שהרי א"ל התקדשי לי בכ"א לבד וצע"ג בדין זה: ולפ"ז יש לע' גם בשא"ל בטבעת זו ובמטבע זו שאע"ג דדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לפסוק כסתם מתניתין דפ' הא"מ בא"ל בזו ובזו כללא הוא, מ"מ דעת ריא"ז הובא בש"ג לפסוק כרבנן דר"ש וגם בזו ובזו הוא פרט כאלו א"ל התקדשי התקדשי, וכ"כ הריטב"א בנדרים פרק ר"א בשם רבו והרמ"ה דקיי"ל דלא כר"ש, אלא דדברי הריטב"א שכתב בשם הרמ"ה אינם מוסכמים עם מה שהביא הטור בסי' ל"א משמו ואפשר דספוקי מספקא לי' להרמ"ה א"כ ספיקא דידן בהתקדשי התקדשי הוא נמי לדידהו בא"ל בטבעת זו ובמטבע זו: וראיתי להט"ז ביו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ט שהקשה אהא דקיי"ל שם באומר שלא יעשה כ"א ברשות ראובן ושמעון ונשבע ע"ז דקיי"ל כר' יונתן דמשמע נמי כ"א בפ"ע, והקשה מהא דהתקדשי לי בזו ובזו דס"ל להרי"ף והרמב"ם והרא"ש דכללא הוא, ובתשו' ח"צ סי' ד' כתב ליישב דהא דס"ל לר' יונתן משמע שניהם כאחד ומשמע כא' בפ"ע לא או זה או זה אלא שמשמע שני הענינים הכלל והפרט כהאי דלא תחרוש בשור וחמור יחדיו דאי לא כתיב יחדו ה"א דכ"א בפ"ע אסור ואם חרש בשניהם לוקה ויש לפרש שניהם אבל בהא דהתקדשי בזו ובזו אם נפרש שהוא פרט יהי' קולא וחומרא קולא דא"מ עד שיהי' באחת מהן שו"פ וחומרא באוכלת מקודשת גם כשבראשונה שו"פ ואם הוא כלל יש ג"כ קולא באוכלת וחומרא במונחת דכולן מצטרפין וכיון שסותר אמרינן דכללא הוא, ואכתי קשה בהא דפ' ר"א בנדרים באומר שאיני נהנה לזה ולזה ולזה דס"ל לרמב"ן והרא"ש ור"ן דכללא ואם הותר א' הותרו כולן אמאי לא נימא דפרטא הוא דבזה לאו קולא הוא ע"י כלל דלענין צירוף לכזית הא בנדרים א"צ לצירוף כמבואר בשבועות דף כ"ג וגם לכזית לענין מעילה מלבד דאין קרבנות נוהג בזה"ז גם לפ"ד המל"מ בה' מעילה לא אמרינן יש מעילה בקונמות אלא בהזכיר קונמות לא באומר סתם שאינו נהנה גם הא מבואר שם בסוגיא דגם באומר קונם קונם מצטרף א"כ למה לא תימא כר' יונתן, אבל באמת אין ענין פלוגתא דר"י ור' יונתן לפלוגתא דר"ש ורבנן אי כללא הוי או פרטא דנהי דלר' יונתן משמע נמי כל אחד בפ"ע מ"מ אינו אלא שבועה חדא דהא הנשבע שלא יאכל ככר זה על כל כזית נשבע וכן בנשבע שיאכל ככר זה על כל כזית נשבע כמוש"כ הר"ן בפ' שבועות שתים דבנשבע שיאכל ככר זה על כל כזית נשבע ואם נשרף מקצתו חייב לאכול הנשאר ומ"מ אינו אלא שבועה אחת ואם נשבע ולא אכל א"ח אלא אחת וכן בנשבע שלא יאכל ככר זה על כל כזית נשבע ואם אכל בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת כמבואר בר"ן נדרים דף י"ז וכן בנשבע שלא יהנה מכולכם בנהנה באחד מהם לוקה ובנהנה מכולם אינו לוקה אלא אחת וכ"כ הפוסקים בנשבע לתת מתנה לראובן ושמעון ואחד מת מחויב לתת עכ"פ לזה שחי והוא בפנינו ואם שניהם כאן צריך לתת לכ"א והוכיחו כן מהא דזרוע ולחיים וקיבה דגם לר"י צריך לתת כולן לכהן ואינו יוצא אם נותן אחד מהן ואם אחד נאבד צריך לתת הנשאר לפי שמשמע הפרט ומשמע כ"א מהנפרטים ואם א"א לקיים שניהם אמרינן שהוא כלל [פרט], ומה"ט יש לדקדק על מה שהקשה הריטב"א בפ"ק דקידושין בהא דאמרינן דאי כתיב כי יקח איש אשה ובעלה ה"א עד דמקדש והדר בעיל הא דקיי"ל כר"י דכל חדא נמי משמע, ולא הבנתי דהתם כ"א מהנפרטים בכלל וכשנשבע שלא יאכל זה וזה כל אחד במשמע וכאן א"א לומר שמתקדשת בכסף לחוד דא"כ הביאה א"צ וכיון דא"א לקיים שניהם אמרינן דהכוונה על הכלל לחוד וכמש"כ הח"צ: אמנם נהי דקיי"ל כר' יונתן מ"מ לא הוי אלא שבועה אחת לחוד ופלוגתא דרבנן ור"ש אם הם שבועות מוחלקות הוא בשביל יתור לישנא דהו"ל למימר שאין לכם ואמר לא לזה ולא לזה או לא לך לא לך והוא מפורש להדיא בשבועות דף כ"ג דדוקא בשביל לישנא יתירא ע"ש גבי שבועה לא אשתה יין ושמן ודבש, תדע דהא בנשבע שלא יאכל תאנים וענבים אסור בכל אחד מהם ואפה"כ לא מקרי שתי שבועות כמבואר להדיא בשבועות דף כ"ד בנשבע שלא יאכל תאנים ואח"כ שלא יאכל תאנים וענבים דמקרי כולל אלא דדוקא במונחים התאנים והענבים דהו"ל אלו בזה לרבנן דר"ש מקרי שתי שבועות: ויש לתמוה טובא על הש"ך בסי' רכ"ט ס"ק ו' בנשבע שלא יאכל תאנים ולא ילבש בגד משי דכתב הריב"ש לפי שהן שתי פעולות הן שתי שבועות לרמב"ם דפסק כרבנן גבי ולא לך, ויש לתמוה דכשנשבע על המין שאינו לפנינו גם לרבנן דר"ש לא הוי פרטא וא"ח אלא אחת אלא כשהמה פעולת מוחלקות מקרי שתי שבועות א"כ אין הפרש בין לרמב"ם לשאר פוסקים דגם לאינך פוסקים דס"ל כר"ש מ"מ הם שתי שבועות ודברי הש"ך צע"ג: וגם בהא דהתקדשי בזו ובזו נראה דלא תליא בפלוגתא דר"י ור' יונתן כיון דא"א לקידושי שני' שתחול אחר קידושי ראשונה נהי דבאמר התקדשי התקדשי אמרינן ומפרשינן לאחריות או שבאם אין בא' מהם שו"פ מ"מ כל שלא אמר התקדשי התקדשי גם לר' יונתן כללא רק כיון שהם מונחים לפניו ואמר בזו ובזו לר"ש כללא ולרבנן פרטא, ובזה אפשר ליישב דברי הרמב"ם דפסק בשבועות כרבנן ובקידושין כר"ש ואין להאריך בזה לפי דעדיין בין למש"כ בין לתירוץ המפורשים יקשה על הרא"ש דפסק בפ' שבועות שתים כרבנן בנשבע שלא ישתה יין ושמן ודבש במונחים לפניו דחייב על כל א' כרבנן ובפ' ר"א בנדרים פסק באיני נהנה לזה ולזה כר"ש, ובמ"א ישבתי דברי הרא"ש ולדינא מי יכניס ראשו בין גדולי המורים אלא מ"מ כיון דדעת הרי"ף ורמב"ם ורא"ש לפסוק בקידושין דבזו ובזו כללא, גם דעת הש"ע נראה כן א"כ יש צד גדול להקל בפרט די"ל דכשאינו נותן לה האחרת כלל גם לרבנן ואפי' בהתקדשי התקדשי אינה מקודשת: ההיתר השני שהי' עדים אחורי הגדר ומבואר בסי' מ"ב בהכמין עדים אחורי גדד דל"מ אלא שהרמ"א כתב דאם כפרה והעדים מכחישים אותה א"נ, ובח"מ הקשה הא בטענת השטאה קיי"ל בסי' פ"א דאע"ג דלא טעין טענינן לי' והא ודאי ל"ק דאיכא