ישועות מלכו נו

דפוסל בהו מחוסר זמן ודאי לא הוי מחייבי חכמים משום שחיטה שאינה ראוי' דדוקא בשוחט טריפה או שור הנסקל אף שאינה ראוי' לאכילה מ"מ מקרי שחיטה שא"ר כיון דאהני שחיטה לטהר מידי נבילה אבל בעורף עגלה שהיא מחוסר זמן כיון דבאמת לאו שחיטה היא אלא דרחמנא אחשבינה למקרי זביחה לגבי טהרת נבלה א"כ י"ל דדוקא במקום שהיא כשרה אבל כיון שהיא פסולה מחמת מחוסר זמן דאו"ב הו"ל כעורף שור ושה דלא מחייב לד"ה משום או"ב דלאו שחיטה היא כלל ומה שהביאו התוס' ראי' מר"פ שני שעירים גבי שעיר המשתלח הנה גם שם לא נזכר כלל דחייב משום או"ב אלא דפסול משום מחוס"ז אבל באמת אין מקום לחייבו כלל משום או"ב, גם הר"מ ז"ל סוף הלכות עבודת יוה"כ לא כתב דחייב משום או"ב אלא דנפסל, והיינו דבאמת אין ענין לחויב כלל משום או"ב דהא כיון דנפסל לשעיר המשתלח הו"ל כזורק שור או שה מצוק דאין בו משום או"ב א"כ לפ"ז מיושב היטב קו' התוס' דליכא למימר דעריפתה זו היא שחיטתה דא"כ קשה מ"ט דרבנן דחייבי דהא כיון דנפסל לאו שם עגלה ערופה עלה: אמנם כן בירושלמי פ' עגלה ערופה פליגי ר' ינאי ור"ל דר' ינאי ס"ל דעורף עגלה חייב לר"מ משום או"ב ור"ל פליג, וראיתי להחכם בעל פני משה שדקדק ע"ד הר"מ ז"ל בה' שחיטה דנראה מדבריו דדוקא בשוחט חייב ולמה לא פסק כר' ינאי דעורף נמי חייב כמו בשעיר המשתלח ועיי"ש מה שנדחק ואין לי להאריך בדוחקין כי כ"כ דלהרמב"ם ז"ל גם בשעיר המשתלח אין בו מלקות דאו"ב אלא דנפסל משום מחו"ז וכמש"כ אך איפכא קשה מנ"ל לר' ינאי דחייב לר"מ, ונלפענ"ד דבלא"ה יש לדקדק על ר' ינאי למה לא נקט לשון משנתינו בחולין פ' או"ב דרבנן מחייבי משום או"ב, והרי בפ' כיסוי הדם אמרינן דבכאן שינה רבינו הקדוש במשנה למנקט הא דר"מ בלשון חכמים ולמה לא נקט ר' ינאי לשון משנתינו ויאמר לחכמים עורף עגלה חייב, לכ"נ דהא בזבחים בפ' חטאת העוף איפלגי ר"מ ורבנן אי המולק טריפה מיטהר מידי נבילה דלר"מ כיון דרחמנא אחשבי' למליקה דינו ממש כשחיטה ואף דטריפה פסולה לגבוה מ"מ דינו כטריפה שחיטה, ור"י פליג וכ"כ הרמב"ם ז"ל דמליקת טריפה אינו מטהרה מידי נבילה א"כ ה"ה ע"ע טריפה שערפה לר"מ מטהרה מידי נבלה כמו מליקת טריפה ולר"י לא מטהרה וממילא פטור משום או"ב, ולפ"ז מדויק לשון הירושלמי ערף עגלה לדברי ר"מ חייב, והיינו דלר"מ דס"ל מליקת עוף טריפה שמה שחיטה ה"נ עריפת עגלה שנפסלה מחמת טרפה או ד"א, ובזה מיושב הא דנקט ר' ינאי לדברי ר"מ דלרבנן ודאי פטור אף דשחיטה שא"ר שמה שחיטה מ"מ בזה כיון דאינו אלא ערופה כיון דנפסלה דכפרה כתיב בה כקדשים אין בו דין או"ב וה"נ במליקת עוף טריפה ומיושב דברי הר"מ ז"ל כיון דאנן קיי"ל דלא כר"מ ומליקת עוף אינו מטהר ממילא בעגלה ערופה שערפה אין בה משום או"ב: אמנם נלפענ"ד דאף לר"מ מליקת עוף טהור מטהר מידי נבילה אף בטריפה היינו בהקדישה ואח"כ נטרפה אבל בהקדיש טרפה פשיטא כיון דלא חל קדושה הו"ל כמלק חולין בעלמא, ולפי"ז אף לר"מ דס"ל מליקת עוף טהור מטהר מידי נבלה אף בטרפה מ"מ ל"ש איסור או"ב אלא למ"ד ע"ע ירידתה לנ"א אוסרתה וכשירדה לנחל איתן שחט אח"כ את האם אבל למ"ד עגלה ערופה אינה נאסרת רק משעת ערופה א"כ כיון דבשעת העריפה לא הי' כשרה כיון דמחוסרת זמן א"כ לא חלה קדושה עלי' א"כ אפי' לר"מ לא מקרי שחיטה ופטור, ולפ"ז יש ליישב מה שהקשינו על הר"ש דס"ל דמהני פדיי' א"כ שפיר קאמר עגלה ערופה אינה משנה דהא כיון דלא נאסרה עד שעת ערופה והאי שעתא לא חזי לערופה הו"ל כעורף שור ושה אבל אם נאמר דנאסרה מחיים נהי דעל שחיטה הו"ל שחיטה ראוי' דיכול לפדותה מ"מ יכול הי' לשנוי' דמיירי בערפה ולר"מ הו"ל כמליקת עוף טרפה כיון שכבר הי' קדושה כנ"ל ליישב דברי ר"ש: אמנם לפענ"ד אין כן דעת הר"מ ז"ל אלא שסמך על סתם סוגי' דחולין ד' פ"ב דמשמע דלא מהני פדי' לכן לא העתיק הך תוספתא ודו"ק היטב, עכ"פ היוצא לנו מזה דאיסור הנאה במת הוא מדאורייתא אלא דאין בו אלא עשה בעלמא מיהו כ"ז באיסור הנאה ממת גופי' אבל מתכריכין נראה ברור דאין בו אלא איסור דרבנן כמ"ש הרשד"ם בתשו' חיו"ד סי' ר' דאין בו אלא איסור מד"ס אע"פ שהראי' שהביא מדברי הר"מ ז"ל בפי"ב מה' אבל אין לו שחר עכ"פ נראה ברור לדינא דקבר בנין ותכריכין דאינו אלא שמשין אינו אסור אלא מדרבנן, וזה נ"ל שהוא דעת הרז"ה שהביא הר"ן בפ' ראוהו ב"ד דס"ל דבמצות דרבנן אמרינן מצות להנות נתנו והנודר משופר אסור בשופר של תענית, והקשו עליו מהא דעירובין בר"פ בכל מערבין דאמרינן דלמ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה קנה העירוב בביה"ק אע"ג דעירוב אינו אלא מדרבנן, ונלענ"ד דע"כ ל"ק הרז"ה דבמצוה דרבנן אמרינן להנות נתנו אלא באיסור דאורייתא אבל באיסור הנאה דרבנן ומצוה דרבנן מודה הרז"ה וכיון דקבר ותכריכין אינו אלא איסור דרבנן אמרינן גם במצוה דרבנן לאו להנות נתנו דהם אמרו והם אמרו, ונלפענ"ד להוכיח דתכריכין לא מיתסרי אלא מדרבנן חדא דהא המשמשין לא נאסרו רק דנלמוד מגז"ש דמשמשי כו"ם ואי נימא דדרשה גמורה היא א"כ נימא נמי דתופס את דמיו כמו בע"ז והרי בהדיא מבואר בפ' הא"מ ובע"ז דאין לך תופס את דמיו רק ע"ז ושביעית, ועוד דאי נימא דדרשא גמורה היא א"כ ילקה הנהנה ממת כמו הנהנה מע"ז ומדברי הרמז"ל נראה מבואר דאינו לוקה, אלא דהאמת יורה דרכו דהא בע"ז דף כ"ט ע"ב אמרינן דע"ע אסורה בהנאה דכפרה כתיב בה כקדשים והשתא אי נימא דגז"ש גמורה היא א"כ אמאי שביק לגז"ש דע"ז דלוקה ונקט גז"ש דע"ע דבעגלה ערופה גופה אין בה מלקות א"ו דאינו אלא מדרבנן האי גז"ש, ועיקר הדבר כיון דאשכחן לקרא דכתיב זבחי מתים והוקשה ע"ז למת אמרינן הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה ע"ז אסור משמשין אף מת אסור משמשין, ובהדיא מבואר בפרק ר"ע בשבת דהא דאיתקש ע"ז למת אינה אלא מדרבנן וכמו כן להיפך האי דאיתקש מת לע"ז לענין משמשין אינו אלא מדרבנן וכדברי מוהרשד"ם לכן הנהנה מתכריכי מת לא נפסל לעדות ולשבועה אף לדעת הסוברין דבחימוד ממון א"צ מלקות ונפסל לעדות ולשבועה מ"מ כיון דאינו אלא מדרבנן לא נפסל לעדות בלא הכרזה: **(ולכאורה צ"ע מדברי הש"ס סנהדרין מ"ח: דגזרינן אטו תכריכין והרי הוי גזירה לגזירה וצ"ע. המגיה.)** ובנד"ד מסתברא דנהי דתכריכין לא מתסרי אלא מדרבנן מ"מ כיון שקנו לצורך המת והניחו ע"ג המת לכבודו לא גרע מזרק כלים ונגעו במטה דנאסרו משום מ"ע עיי"ש בסנהדרין דף מ"ח ע"ב ברש"י ד"ה במטה הנקברת עמו אלא דנהי דמתסר משום מ"ע מ"מ נראה דלצורך מת אחר שרי דמה בכך דמת אסור בהנאה הא מצות לאו להנות נתנו, והכי משמע מהא דאמרינן שם בסנהדרין דף מ"ח מותר המתים למתים וקס"ד דהזמנה מילתא הוא ואפ"ה מותר למת אחר.