ישועות מלכו נד

אתיין כל הסוגיות כמין חומר, דמהא דמדורת כושיים ל"ק כלל דהא הכושיים שקוברים בבתיהם את הנפלים ודאי אין בהם חלל טע"ט והנוגע בקרקע שעל גבו דינו כנוגע במת כדמרבינן מאו בקבר, וכן הראיות שהביאו דאין מטמאין באוהל מעובדא דרבה בר אבוה ל"ק דמאן לימא לן דאליהו ע"ג קרקע הוי קאי (עיין עירובין פרק מ"ש גבי יש תחומין למעלה מעשרה] ועיקר הקו' דהא מטמא באוהל גם בעומד באויר וע"ז השיב דאין קברי עכו"ם מטמאין באוהל והיינו דהעומד באויר למעלה מטפח אינו אלא כאוהל דאינה רצוצה, גם מהא דפ' א"מ גבי וסימנך קברי נכרים לפי גרסת ר"ח א"ר להתיר לילך ע"ג קברי נכרים דהוא רצוצה ודין מגע לו, ואע"ג דבעצם כשעורה דאינו מטמא באוהל גם ברצוצה אינו מטמא ש"ה דאתרבי מבקבר דאפי' דלפני הדיבור, איברא דהר"מ ז"ל בפ"א מה' טו"מ סתם וכתב דאינן מטמא רק במו"מ לא באוהל ול"ח בין טומאה רצוצה, אמנם גם בפ"ד מה' טו"מ כשהעתיק להך משנה דפ"ג דאהלות דאין נוגע ואוהל מצטרף סתם ולא חילק בין טומאה דרצוצה דמצטרף למגע, וכמבואר בחולין, ותמיהני על הכ"מ שלא הרגיש בזה, ואם נאמר דהרב ז"ל סתם לה לפי שהוא פשוט דטומאה רצוצה דין מגע לו א"כ אין תימא אם השמיט בדין טו"מ דנכרי ד"ז דטומאה רצוצה אלא שזה דוחק גדול, והי' נראה שהרמב"ם ז"ל בחיבורו פ"י פ"א בסוגיא זו, וכבר עמדתי ע"ז במ"א ובינותי בספרים וראיתי להמאירי בנזיר ד' נ"ד שפירש בהא דקבר שלפני הדיבור דמטמא אע"ג דאינו מטמא באוהל, אמנם דוקא קבר ישראל וס"ל כפי' הריב"א שהזכירו שם התוס' דלפני הדיבור היינו אחר מתן תורה וקודם שנצטוו בפ' טומאת מת וקברי נכרים אינם מטמאים כלל רק בנוגע בגופו של מת, הנה גם הרב ז"ל לא הונח לו פי' רש"י שנאמר דבקבר אתי לרבוי הנוגע בעצמו של מת שאין זה סובל כלל לשון קבר, לכן ס"ל דמטמא הקבר הנוגע בו אלא דוקא אחר מ"ת קודם הדיבור של הפרשה דפרה ואחר הדיבור מטמא באוהל, וקברי נכרי דוקא בנוגע בגוף המת ע"ש ותמצא דינים חלוקים בזה, ואין זה דעת כל הפוסקים גם לא ידעתי צורך לדוחק זה שהרי לפ"מ שמבואר בחולין נראה בטומאה רצוצה גם קברי נכרים מטמא, ומ"מ למדנו מדברי המאירי דהפי' דלפני הדיבור היינו בנוגע בגוף הקבר לא בנוגע במת וזה כמו ששערנו, ומעתה נראה ודאי שנכון לזהר בקברי נכרים גם אם נאמר הלכה כרשב"י: אמנם מה שנסתפק הרב מוהרש"ה אם יעמדו רצפה של עץ על המקום הזה ויהא בו חלל ופלפל שם בהא דכתבו התוס' ברכות פ"ב גבי רוב ארונות, גם כבוד חתני הגאון שי' פלפל בזה, והנה עיקר דין זה דפתחו בד' הוא משום סוף טומאה לצאת והא דסוף טומאה לצאת אינו אלא מדרבנן לדעת רוב הפוסקים עיין מג"א סי' שמ"ג א"כ פשוט דיש להתיר בפשיטות בס' קברי נכרים, וכן אני רגיל להורות בפשיטות בקברי עכו"ם לנעול דלתי ביתו שאינו אלא משום סוף טומאה לצאת ובקברי עכו"ם יש לסמוך על המתירין, וכ"כ בפתח דברי דבספיקא דדינא יש להקל גם בנולד הספק בדאורייתא ולא עוד אלא שלדעתי שלא מצינו בש"ס בשום מקום שיהא כהן מוזהר בחו"ל על סוף טומאה לצאת כיון דאינו אלא מדרבנן, ואולי יש לדמותו למדורות כושיים ולבית הפרס דאין כהני חו"ל מוזהרים כמבואר בפי"ח דאהלות עיין ר"ש שם: וראיתי בתשו' הר"י מיגאש סי' ע"ז שנשאל שתלמיד אחד העיד על הרי"ף שהתיר לכהן ליכנוס פפת הגזוטרא הבולטת והמת בבית כל שדלתי בית סתום, והר"י מיגא"ש השיב שחס לי' לרבינו הרב ז"ל שיתיר זה שהרי מבואר באהלות שטמא והיינו משום סוף טומאה לצאת, ולא ידעתי למה הרחיק כ"כ עדות של התלמיד שהרי לא לכל טומאות שמטמא כהן מוזהר. וכיון דהא דסוף טומאה לצאת אינו אלא מדרבנן מאין לנו שיהא כהן בזה"ז מוזהר, אמנם אף שאין לסמוך ע"ז להתיר אחר שנראה מדברי הפוסקים לאסור ובודאי כהן העושה מעשה מקרי פורץ גדר הא מיהו בקברי עכו"ם ואפי' בספק כל המחמיר בזה הוא מהמתמיהין שיש לסמוך ע"ד רוב פוסקים המקילין בפרט שכן דעת ר"ח וידוע מה שכתבו הפוסקים עליו שדבריו דברי קבלה ואין לנו להוסיף על חומרת הש"ע שלא לילך על קברי עכו"ם שזה, טומאה מדאורייתא, וכ"ז להתלמד במ"א, אבל בנד"ד אין ענין לזה כלל שלא אמרינן סוף טומאה לצאת אלא בבית הגמור דפ"ג דאהלות וכן במת בבית או במגדל דכל הנך סופן לצאת לפיכך גם ביש בהן פותח טפח כל שהוא יותר מכזית פתחו בד' אבל קברים הללו שאין סופן לצאת וכשנקברו נקברו ע"ד שינוחו שם עד אשר יקיצו ישיני עפר, וכן עתה אין דעתם לפנות הקברות אין ענין זה לסוף טומאה לצאת, שהרי אין סופן לצאת עד אשר יעמדו שוכני עפר לד"ה כל שיש לו פותח טפח מקום לטומאה לצאת ואין דינו כנפש אטומה אינו מטמא כלל והיינו האי דכתבו התוס' גבי רוב ארונות יש להם פותח טפח דכל שיש לו פתח פתוח ברוחב טפח אינו בוקע כלל לפי שנקברו שלא ע"ד לפנות וזה נ"ל פשוט ולא ידעתי צורך לאריכות בזה: ממני ידידו ישראל יהושע סימן עא ב"ה יום א' ח' תמוז תרכ"ה לפ"ק. לכבוד ידידי הרב החריף הותיק מ' נתן נ"י דיין ומו"צ בק' גדיצא. אחר דשה"ט הגיעוני אמרותיו והנה מש"כ להתיר שהשליחות הי' בטעות ששינו שקנו פשתן שלא לפ"כ משפחות הנפטר, אינו מתחוור דודאי לא גרע מפיחת עשרה או הוסיף עשרה דא"ל להכי אמדתיך כש"כ כאן, והרי כתב הר"מ ז"ל סוף הל' אבל דהמרבה על מתו עובר על ב"ת ופשיטא דיכול לומר להכי אמדתיך, אמנם בעיקר איסור זה ראיתי לעמוד כי מדברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בפ' אע"פ נראה דאיסור הנאה במת הוא מד"ת וכ"נ מדברי התוס' בפ"ק דזבחים ר"פ כל הזבחים דאסור מד"ת, אמנם הרב במל"מ פ' י"ד מה' אבל הכ"א צידד בדעת הר"מ ז"ל דאפשר שאין בו איסור תורה, וכן בעגלה ערופה אפשר שאין בו איסור תורה והביאו לזה מה שלא כתב הר"מ ז"ל דהנהנה מבשר המת לוקה והרי בחטאות המתות כתב הר"מ ז"ל בפ"ג מה' מעילה דלא נהנין מד"ס, דמשמע דאינו אלא מדרבנן ולבסוף הכריח דעגלה ערופה ודאי אסור מדאורייתא: והנה מש"כ הרב ז"ל דלדעת הר"מ ז"ל חמש חטאות המתות לא נהנין רק מדרבנן למד כן ממש"כ הרב ז"ל בפ"ג מה' מעילה דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה מד"ת אבל מועלין מד"ס ובפ"ד כתב דחטאות המתות אין מועלין אבל לא נהנין הבין הרב ז"ל דשוים הם ולפענ"ד הא ודאי ליתא דקדשים שמתו נהי דיצאו מידי מעילה וליכא בהו איסור מ"מ אסורין בהנאה מד"ת וכמו שאבאר והרי הנהנה מקדשים קלים דאין בהם מעילה מ"מ אסור בהנאה מד"ת וברפ"ג דמעילה אהא דאמרינן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה פריך וכי קדושה שבהן להיכן