ישועות מלכו נג

סימן סט להנ"ל. אפרש שיחתי, הנה בדבר הר"מ ז"ל ה' טומאת מת דאין עכו"ם מטמא במת אבל במגע מטמא ומבואר בדבריו פי"ב דכל פחות מטפח על טפח כרצוצה דמי והו"ל כנגיעה, ומה שכתב דכל פחות מרום טפח כנגיעה חשיב לאו דוקא פחות מרום טפח אלא פחות מטפח על טפח כמש"כ בריש דבריו ה הא פחות מרום טפח או טפח על טפח, אלא דקשה לשוה. פסק כרבא דס"ל בחולין דף קכ"ג דרחוק טפח נמי מקרי אוהל נגיעה ונראה שהרמב"ם ז"ל מפרש דהא דפליגי אביי ורבא אי מקרי אוהל נגיעה הוא ברחוק מטומאה טפח אבל אין טפח על טפח שברחבו אין חלל טפח דלאביי לא מקרי טומאה רצוצה מגע אלא כשאין רום טפח, ולרבא אפי' גומא עמוקה י' טפחים כל שאין רוחב טע"ט מקרי נגיעה וזה כבר ביאר הר"מ ז"ל בפי"ב דבעינן חלל טפח ולדעת התוס' לא נקרא המשכה כל שמאהיל על הטומאה ואין ביניהם אוהל ולדעת הרמב"ם ז"ל לא מקרי אוהל נגיעה וזה מבואר ממש"כ בסוף פ"ד ומש"כ כ"ת דהרמב"ם ז"ל פסק כר"ש ודלא כר' יוסי הנה בפה"מ לא דחה ברפ"ג דאהלות המשנה דאתי כר' יוסי מהלכה גם מדבריו בפי"ב מה' ט"מ ה"א מבואר דס"ל דהר"ז כנגיעה וכמש"כ, ומה שהביא כ"ת מדברי הרמב"ם ה' טומאת מת שהעתיק דברי ר"ש דרקב אינו מטמא כמגע ואמרינן בפ' העור והרוטב דר"ש פליג על ר' יוסי וזה תימא דהא סתם מתניתין דרפ"ק דאהלות כר' יוסי אתיא ואין דרכו של הרמב"ם לדחות סתם מתניתין מהלכה כיון שלא נפסק בש"ס שאין הלכה כמשנה זו אדרבה מפי' המשנה נראה שהסכים להלכה א"ו דלא כיון הרמב"ם ז"ל אלא בסתם נגיעה ומהטעם שכתב כיון שהם גופין נפרדים אין נוגע וחוזר ונוגע אבל המאהיל בטומאה רצוצה דנחשב כנוגע וסמך עצמו על מש"כ בפי"ב דאוהל כזה נחשב כנגיעה ממש ודאי טמא וכ"כ מה נקרא לדעת הרמב' ז"ל טומאה רצוצה ומה נחשב ע"י המשכה: ובזה אסיים ואומר שלום ידידו ישראל יהושע חופ"ק קוטנא. סימן ע תוכן השאלה ע' נפש חי' חיו"ד סי' צ"ה להרב הגאון מוה"ר שמואל העלער בצפת הנה השאלה נחלקה לג': א) מצד פינוי עצמות, וע"ז השיב הרב מוהרש"ה נ"י דפינוי עצמות אינו אלא מדרבנן והו"ל ספד"ר שמא הקברים הללו משל נכרים, וכבוד חתני הגאון נ"י השיב בזה די"ל כיון דס' ג"כ בדאורייתא למ"ד דאינם מטמאין באוהל, וכן למ"ד דלא מיתסר בהנאה וכל שנולד הספק בד"ת ל"א סד"ר להקל, ויש לדון בזה שלא נאמר כן אלא כשהאיסור דרבנן הוא משם האיסור ד"ת כמו ס' ד"ח שנתערב או איסור דאורייתא לאחר מעל"ע, אבל כשאינו משם א' לא כדמוכח בעירובין דף ל"ו בעירוב בס' תרומה דאי לאו דבעינן סעודא הראוי' הי' העירוב כשר אע"ג דלענין איסור אכילה הוי מחמרינן מ"מ לגבי עירוב הי' מותר דסד"ר להקל אלא לפי שאינו משם אחד דאכילה לחוד ואיסור חוץ לתחום לחוד. וה"נ לגבי פינוי עצמות דאין ענין כבוד המתים לגבי טומאה והנאה גם לא ידעתי אם הך כללא דכל שנולד בדאורייתא ושייך גם לאיסור דרבנן הוא כלל גדול גם לגבי טומאה שהרי בס' מקוה כל שהוא טהור מד"ת ספיקו להקל כמבואר בטהרות ומייתי בעירובין דף ל"ה אע"ג דהס' מקוה נוגע גם לד"ת להטובל מטומאה דאורייתא, ותו דבס' דר' לא אמרינן האי כללא כמוש"כ הש"ך יו"ד סי' נ"ז גבי דרוסה מיהו בעיקר הדין אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות אם יש סברא לתלות יותר בשל ישראל: ב מצד טומאות כהנים אם לסמוך שהוא קברי נכרים וכדעת הסוברים דקברי נכרים אינם מטמאים באהל, וכתב השואל שיש לצרף גם דעת הראב"ד דאין לחייב הכהנים בזה"ז לפי שכבר הם טמאים, והו"ל ס"ס וכבר נזכרו דברים הללו בס' דגול מרבבה ולא הודו לו לפי שאין לזוז מדברי הש"ע שסתם כדעת הרא"ש דנכון לזהר מקברי עכו"ם, גם הדגמ"ר חזר בו, ובגוף הדין, הגם שמי יכניס ראשו בין הני אשלי רברבי עכ"ז אמינא מילתא חדתא בהא ויה"ר דתתקבל: הנה הפוסקים נחלקו בזה שדעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' טו"מ שאינם מטמאין רק בטומאת מגע ומשא לא באוהל וכרשב"י והביאו ראיות לזה מפ"ק דכריתות גבי סך משמן המשחה, ומפ' המקבל בעובדא דרבה בר אבוה, והרמב"ם ז"ל הוסיף עוד ראי' מקרא דכתיב בפ' מטות גבי הרוגי מדין דלא נזכר רק הנוגע לא טומאת אוהל, ור"ח גרס בפ' אין מעמידין גבי סימני דגים וסמניך קברי עכו"ם אין מטמאין באהל אלמא דאין מטמאין באהל, אמנם ר"ת ור"י סוברים דהלכה כרשב"ג בפ"ח דאהלות משנה ט' דס"ל דמדורות כושיים טמאים, והראב"ד בס' האשכול הביא שני דיעות, ונראה שדעתו נוטה להתיר וכן דעת הרב המאירי ביבמות דף ס"א, ולפענ"ד הי' נראה להשוות הסוגיות דהנה מבואר שם ביבמות דבמגע ומשא ודאי מטמא, והנה בפ"ג דאהלות תנן דהנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית מצטרף ובסיפא תנן דמב' שמות אין מצטרפין דהנוגע בחצי זית וד"א מאהיל עליו ועל כחצי זית אין מצטרפין ובחולין דף קכ"ח רמי רישא אסיפא ומשני ר"ז רישא בטומאה רצוצה עיי"ש בפרש"י, והמתבאר שם בסוגיא דכל שהטומאה רצוצה שאין בו אוהל טפח דין נגיעה יש לו ונשתנה טומאת מת משאר טומאות דאינו טמא אלא בנוגע בגוף הטומאה ובטומאות מת כל שהטומאה רצוצה שאין חלל טע"ט הנוגע בקרקע שע"ג דין מגע יש לו, לכן אע"פ שאין שני שמות מצטרפין ואין נגיעה ואוהל מצטרפין בזה מצטרף לפי שהטומאה רצוצה דין מגע לו כדאמרינן התם להדיא דכולה חד נגיעה, ואיכא שם אוקימתא אחריתי, אבל הרמז"ל בפה"מ בפ"ק דאהלות והר"ש והרע"ב העתיקו לאוקימתא דר"ז, והשתא אמינא מילתא חדתא, דבנזיר דף נ"ד אמרינן מאו בקבר לרבות קבר שלפני הדיבור ופירש"י דאע"ג דאין קברי נכרים מטמאים באוהל גלי קרא דמטומאות מגע לא אימעיט והיינו כרשב"י, וקשה בעיני טובא דלא משמע מקרא דבקבר למדרש הנוגע במת עצמו גם התוס' הקשו שם ל"ל קראי לרבוי מגע הא לא אימעוט אלא מטומאות אוהל עיי"ש, אמנם לפענ"ד לפ"מ דמבואר בסוגי' דחולין דטומאה רצוצה דין מגע לו א"כ אתי שפיר בפשיטות דאו בקבר אתי לרבוי דגם אם נוגע בקבר למעלה ע"ג קרקע אע"ג שאינו נוגע בגוף המת מ"מ טמא דדין מגע יש לו, וזה לא שמעינן מהא דרבינא והיינו דבקרא קמא בהאי פסוק דאשר יגע על פני השדה שזה מצד אוהל כמו שפירש רש"י ז"ל שם דדרשינן מאו בקבר לרבות קבר סתום ופירשו שם התוס' דאם יש בקבר חלל טע"ט גם הנוגע שלא כנגד המת טמא וז"א אלא בקבר ישראל ומקרא בתרא דגבי נוגע דרשינן מאו בקבר לרבות קבר שלפני הדיבור והיינו הנוגע בקבר של מעלה, ומעתה