ישועות מלכו נב

שיש לו פתח במקום שאין רצונו להוציא משם המת דאינו נידון כקבר סתום וכן במונח כזית במגדול שאין דינו כקבר סתום לדעת הרמב"ם ז"ל שכתבנו ולא שייך אלא משום שסוף הטומאה לצאת בזה אין טמא אלא מגזירת חכמים, ונתישב סתירת דברי רש"י, ועדיין י"ל נהי דלדעת הני רבוותא טומאת הבתים הללו טומאתן מד"ת מ"מ לדעת הראב"ד בפי"ב מה' טו"מ אין הכהן מוזהר מד"ת ע"ש בה"ו שעל מש"כ הרמב"ם ז"ל דמה"ת אין הארון של עץ מקרי קבר סתום לפיכך ארון שיש בחללו טפח העומד על גבו טהור לפי שאוהל מפסיק ביניהם כתב שדלה מים מבורות עמוקים אבל טעה שלמד כן מהא דאמרינן בברכות דף י"ט ע"ב אמר ר' אלעזר בר' צדוק מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכים ואמרינן שם הטעם דרוב ארונות שלהם חלל טפח, והוקשה לו הא אדרבא קבר סתום מטמא אפי' שלא כנגד המת וכבר הוקשה כן להתוס' שם בברכות לכן חולק בין ארון של עץ לבין קבר של בית בנוי וסתום, אבל הראב"ד כתב דקבר סתום נהי דמטמא מד"ת מ"מ אין הנזיר מגלח עליהן כמו כן הכהנים אינם מוזהרים, והנה ודאי שאין דעת הראב"ד שהכהנים אינם מוזהרים לכנוס באוהל שהרי הנזיר מגלח על אוהל המת אלא הכוונה שאין הנזיר מגלח כל שהאוהל מפסיק בינו למת ודוקא בטומאה רצוצה נחשב כנוגע ממש במת או כבא אל אוהל המת אבל כשנכנס על גג הארון כיון דאוהל מפסיק נהי דבנפש אטומה גם הנוגע באוהל על גגו טמא מ"מ אין הכהן מוזהר עליו ולפ"ז בהנך בתים שבווארשא נהי דבזמן שהבית שהמת מונח בתוכו פתוח כיון דאין מחיצה מפסיק ויש אוהל טפח מוזהר מד"ת מ"מ בזמן שהדלתות והחלונות נעולות כיון דעיקר הטעם בהא דסוף טומאה לצאת לדעת הר"י מיגא"ש היא משום קבר סתום ולדעת הראב"ד אין כהן מוזהר כל שאוהל מפסיק ביניהם וה"נ מחיצות הבית מפסקת כ"ז שהחדר נעול, ועיין ביו"ד סי' שע"א בטו"ז ובנקהכ"ס, והנה לפ"ד הראב"ד מדוקדק מאוד לשון הש"ס בנזיר דף נ"ג ע"ב בהא דקאמר הש"ס דקבר זה קבר סתום דאמר מר טומאה בוקעת ועולה וכתבו התוס' דהא דמסיים ואמר מר בכדי נסבה דקבר דהכא מטמא אפי' שלא כנגד הטומאה והיינו דנפש אטומה כל שאין בו פותח טפח מטמא כל סביביו כל שיש בו חלל טפח, ולפ"ד הראב"ד ז"ל א"ש דעל קבר כזה שיש בחללו טפח אין הנזיר מגלח, אמנם אם שכן דעת הראב"ד התוס' ברכות דף י"ט ע"ב והרמב"ם חולקין עליו וכן דעת הרמב"ן בס' תורת אדם שער הכהנים, דכהנים מוזהרים בזה"ז מד"ת ובודאי קיי"ל כרמב"ם ז"ל, אמנם נ"ל שזה במת ישראל אבל במת עכו"ם אע"ג דביו"ד סי' שע"ב איתא דנכון ליזהר לכהנים מלכנוס על קברי עכו"ם, מ"מ זה לי ימים רבים שאמרתי די"ל דדוקא על קברי עכו"ם וזה דהא לדעת רוב פוסקים גם להפוסקים כרשב"י דאין קברי עכו"ם מטמאין באוהל מ"מ על מגען ומשאן הכהנים מוזהרים א"כ למאי דקיי"ל בחולין דף קכ"ה לרבא אף אוהל שהוא גבוה מקרי מגע ומה"ט אף על כחצי זית מאהיל וכחצי זית נוגע מצטרפין ואע"ג דמשני שמות אין מצטרפין מ"מ מאהיל ג"כ נוגע מקרי א"כ י"ל דדוקא בקברי עכו"ם יש לזהר ל"מ בזה"ז דכתב הרמב"ן דהאידנא לא אמרינן דרוב ארונות יש בהם חלל טפח א"כ גם לר"ז דחולין קכ"ה מקרי נוגע ולא אמרינן דעפר מפסיק ולא מקרי נגיעה אלא דאפי' אינו דורס ממש על הקבר אלא שמכניס שם אבר על הקבר מקום שמונח שם המת מקרי נוגע וכיון דמוזהרין על מגע זה נמי מקרי מגע לרבא דמסתמא הלכה כמותו לגבי אביי וכ"נ מדברי הרמב"ם, ובזה יתיישב מה שהקשה ר"ת על הפוסקים כרשב"י מהא דטמאה ארץ העכו"ם מחשש קברות, וכן הא דתנן באהלות ומייתי לה בפ"ק דפסחים מדורות הכושיים טמאים לפי שהם קוברים שם נפליהם הא קברי עכו"ם אינם מטמאין באוהל, ולמש"כ א"ש דהתם מקרי נוגע דכל שהוא נגד המת ממש אע"פ שאינו נוגע בו אלא מאהיל עליו מקרי נמי נוגע וא"ל מהא דבב"מ דף קי"ד בעובדא דרבה בר אבוה דאשכחי' לאליהו דקאי בקברי עכו"ם ואמאי דהא הכי נגיעה הוי די"ל דהתם הארון הי' לו חלל טפח אלא שלא הי' לו פותח טפח שכן בקברי ישראל הי' מטמא לדעת הרמב"ם והרמב"ן והתוס' וכן בהא דאמרינן בנזיר דף נ"ד לרבות קבר שלפני הדיבור וא"ש הכל, ולפ"ז באוהל שהוא ע"י המשכה דלד"ה לא מקרי נוגע שפיר יש לפסוק כדעת הרמב"ם ז"ל בפרט שכן דעת רוב הפוסקים וא"כ כ"ז שהמת מונח בבית ולא נקבר מותר לכהן לכנוס בפרט כיון שאינו נכנס לאוהל ממש רק להגזיזטראות הבולטות אצל הגגין דאינו אוהל אלא ע"י המשכה: וע"ד התיקון שרצו לעשות בווארשא להיות סדק בהגעזימסען הבולט חוץ לגגין לבל יהי' אוהל טפח, הנה לכאורה מברייתא דמייתי הש"ס בעירובין דף י' בעור האסלא משמע דכל שרובו הוא טפח גם החלל שביניהם מצטרף, הן אמת שלא ראיתי להרמב"ם ז"ל שהביא ברייתא זו ופשטא דכל מס' אהלות משמע דבעינן שכל הטפח יהי' שלום, והי' נ"ל שהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כפרש"י דהוא לענין טע"ט שהרי זו תוספת' במס' כלים לא באהלות, והי' אפשר שהרמב"ם ז"ל מפרש אותה לדין אחר לענין שבת וזה נ"ע דלענין שבת א"צ לדין מטעם רובו ככולו וגם במשהו סגי מטעם לבוד ולרמב"ן דלא אמרינן לבוד גם רובו ככולו לא אמרינן כדמוכח בפ"ק דשבת דף ו' בהא דזרק כורת ויותר נראה דהרמב"ם ז"ל דחה ברייתא זו מהלכה לפי שסמך על משנה דפי"א דאהלות בבית שנסדק דלב"ה דקיי"ל כוותיהו בכל שהוא שאינו אוהל אחד לא אמרינן דהטומאה מתפשטת, ועוד נ"ל שהרמב"ם ז"ל מפרש לה לענין טומאת מדרס דהא בעיר שיחדו למושב שיעורו בטפח עיין שבת דף ע"ו ובזה ודאי לא צריך דוקא טפח אלא כל שראוי לכך מטמא משא"כ לענין טומאת אוהל דאינו בפחות מטפח, ושוב ראיתי בשם הגאון מוהר"א ווילנא ז"ל שגם הוא כתב לפרש לענין טומאת מדרס מצטרף החלל, וכן ראיתי לרבינו חננאל בחי' למס' עירובין שנדפס שלא נזכר כלל בדבריו דמצטרף החלל לטפח לענין שיהא נחשב כאוהל, אמנם בחי' הריטב"א וכן ראיתי בערוך בשם רבינו ניסים שפירשו כפי' רש"י ותוס' לענין אוהל ואפשר דגם לדידהו אינו אלא מדרבנן כמו סככות ופרעות כיון שצריך לכך להחלל ואין למידין מזה למקום אחר, אמנם בהא דהבית שנסדק כתב הרמב"ם ז"ל בפיה"מ דבעינן דוקא שיהא נסדק גם הבית ואע"פ שמדברי הר"ש והרא"ש לא נראה כן שהם לא הוחנו שגם הבית הא נסדק מ"מ אין ספק דלשון המשנה נראה כדברי הרמב"ם ז"ל שאם כדבריהם הי' לו לומר שנסדק גגו ומלישנא דמתניתין משמע דהבית נסדק, וראיתי למע"כ שהרגיש בזה אמנם נראה לפענ"ד דזה דוקא בבית שנסדק גגו דע"י הדופן נחשב כאחד (ואפשר שז"א אלא מדרבנן) אבל בבית שחלק במחיצות רק שהגג בולט נחשב כאוהל כל שחלק בסדק לא מקרי אוהל א' וכמו שהעיד הש"ך שכן נהגו, אמנם אי אפשר להקל יותר ממה שמבואר בתוספתא דבעינן שיהא הסדק כחוט המשקולת ושיעור זה לא נתברר היטב אבל נראה דעכ"פ צריך שיהא עב קצת עד שיהא ניכר היטב ומה"ט נמי י"ל דגם לדעת רש"י דאמרינן רובו ככולו כיון שנחלק לגמרי ונבדל במחיצות אין בו חשש: ובזה אסיים ואומר שלום לכ"ת ובס' חיים יכתב ויחתם ידידו הדוש"ת ישראל יהושע חופ"ק קוטנא.