ישועות מלכו מג

ואעפ"כ אינו חייב אלא אחת, והנה לא מלאני לבי להרהר ולפקפק אחר רבותינו הראשונים ז"ל עד שזכיתי ומצאתי בחי' ר"ן לשבת הנדפס מחדש שהביא כן בשם הרא"ה ז"ל והנני יוסיף להפליא על רבותינו הבעליה"ת שהרי הם ז"ל במ"ק דף ג' דמותיב אביי לרבה ורב יוסף דלמה לא יתחייב המנכש ומשקה מים לזרעים תרתי משום חורש ומשום זורע ומסיק בקו' וכתבו התוס' הא דל"ק תיובתא דאפשר דרבה ורב יוסף לא סבירא להו להא דרב כהנא והנה מלבד שדבריהם קשים להולמם שהרי רב יוסף גופי' אמר בשבת ע"ג ע"ב האי מאן דקטל אספסתא חייב תרתי הרי דגם רב יוסף ס"ל הא דרב כהנא אמנם מלבד זה קשה וכי יחלקו רבה ורב יוסף על משנה ערוכה דר"פ כלל גדול דאבות מחלקות וחייב על כל אב מלאכה וע"כ צריך לחלק בין פעולה אחת ובין שתי פעולות א"כ שפיר יש לחלק כמש"כ וא"צ לחלק בין מלאכת קצירה לשאר מלאכות דבקצירה לד"ה צריך להיות צריכה לגופה: וראיתי להריטב"א למ"ק שגם הוא תמה ע"ד התוס' דהא רב יוסף אית לי' דר"כ וכתב דס"ל לרבה דאזלינן בתר תחילת מעשה ור"י ס"ל דאזלינן בתר מחשבתו דעיקר כוונתו להצמיח אמנם שניהם מודים דיש בכלל מנכש חרישה וזריעה, ועדיין יש לעיין שהרי בזומר וצריך לעצים חייב משום קוצר וזורע והרי ה"נ רצונו שיצמיח ע"י שהקרקע יהי' רפוי נמצא שצריך לשניהם: והנה כיוצא בזה שנחלקו רבה ורב יוסף במנכש ומשקה ומים לזרעים איפלגו בירושלמי פרק במה מדליקין בנפח באש ונתבשל ע"י כך משום מה מחייב דר' יודא ס"ל משום מבעיר ור' יוסי ס"ל משום מבשל והקשו על ר' יוסי שהרי הבערה לחלק יצאה ולמה לא יתחייב משום מבעיר ובס' קרבן עדה הקשה הא ר' יוסי ס"ל הבערה ללאו יצאה ואין כאן חיוב חטאת והא ודאי לק"מ שר' יוסי הנזכר בירושלמי הוא אמורא ורגיל בש"ס ירושלמי אמנם עוד הקשה למה לא יתחייב שניהם וא"ל דס"ל משצל"ג פטור דנחזי למאי קמכוון אי לבישול ואי להבערה וזה ודאי קשה לכאורה, אמנם נראה לפמש"כ דלא אמרינן דיש חילוק מלאכות בשבת אלא בעושה שתי פעולות לא בעושה פעולה אחת אלא כשצריך לשניהם מחשבתו מחלקתן י"ל נהי דבזומר וצריך לעצים מחייב שניהם דוקא כשיש מציאות לעבור על אחת בלעדי האחרת כמו בזומר וצריך לעצים שכבר אפשר למלאכת הקוצר ולא יהי' כנוטע שהאילן הוא יבש קצת שאינו ראוי להעלות עוד ענפים ומשום קוצר מחייב כדאמרינן בפ' העור ורוטב דענבים שצמקו באיביהן חייב משום קוצר ואין כאן משום נוטע וכן משכחת למלאכת נטיעה שלא יהי' כלל קצירה שמשליך הענף לנהר שהיא דרך קילקול אבל כאן במלאכת ניכוש הא עיקר מלאכה דחרישה היא כשחורש על מקום מיוחד לזריעה כשחרש ומתקן מקום לזרוע הוא מתחייב אבל כשחורש במקום שאינו ראוי לזריעה א"ח לד"ה ורבה ורב יוסף איפלגו במקום שכבר נזרע דרבה ס"ל דבזה שעושה כדי שיצמיח יותר חייב משום חרישה שהיא תחילת העבירה די"ל שחורש כדי שיצמיח מה שיזרע או שחרש כדי שיצמח יפה מה שהוא רעה וא"ח על הזריעה כיון שלא עשה רק פעולה אחת החרישה ליזרע ול"ש בזה חילוק מחשבות שהרי עיקר הי' ע"י שיצמיח מה שזרע שאינו עומד לזרוע מחדש שהיא פעולה אחת ועירוב מחשבות שנתכוון בחרישה אע"פ שהחורש במקום שאינו ראוי לזרוע מחדש פטור ואנו מחייבין משום שחרש במקום שיצמח ויצמח ממילא נמצא שייכא עירב מחשבות לא חלקן גם במחשבה ור"י ס"ל דבתר סופו אזלינן שהרי עשה. חסר עיין בכ"ז בחי' על הרמב"ם ה' שבת]: סימן נג ב"ה ל"ו למב"י תרמ"ט פה כפר גלאנאווע. לכבוד הרב הגדול הצדיק וכו' מו"ה יחיאל שיחי' לאוי"ט האבד"ק אלקסאנדיר יצ"ו. אחר דשה"ט בדבר השמיטה. תמה אני הלא למכור הקרקע הוא היתר פשוט וכל ישראל הדרים בח"ל נוהגים כן, הן לענין מכירת בכורים והן לענין מכירת חמץ בפסח והן היהודים אשר יש להם כפרים ושדות בשבתות השנה, ואם כי בהיות ישראל על אדמתם חלילה להם למכר באשר הבטיח להם השי"ת וצויתי את ברכתי לא כן בזה"ז שבעו"ה מעט מן המעט אשר יש להם נחלת שדה, בפרט כי גדולי רבני ספרד אשר צפרנם עבה מכריסם של חכמי אשכנז הם מתירים שיעבדו הנכרים בשביעית ע"י מכירה, ולעבוד ישראל לא הותרה לא למעשה ולא להלכה גם ע"י מכירה, רק שיעבוד נכרי ע"י מכירה, ואיך נוכל לעשות תורתם פלסתר, והאמת כי ע"י פחזותם של האשכנזים יצא מכשלה גדולה כי יעבדו ישראל בעצמם את שדותיהם אמנם אני לא כתבתי לא לאיסור ולא להיתר כ"א המכתב הראשון אשר כתבתי בהיתר המכירה, ומעולם לא עלה על דעתי שיהי' איש חושש בזה להחמיר: נאום ידידו הדוש"ת בלונ"ח ישראל יהושע ולכל אל"ש. סימן נד לכבוד ידידי מחו' הרב הגאון הגדול חתנא דבי נשיאה פ"ה עה"י כקש"ת מו"ה אלעזר הכהן שיחי' אבד"ק סאכעטשאוו. גיה"ק לנכון הגיעני, ע"ד אתרוגים של נכרים של שביעית שחושש רו"מ דיש בהם קדושת שביעית וגם לדמיהם וחייב בביעור, אלא שנסתפק דאם קנה בשטרות דאין גופן ממון אם נתפס: הנה בזה נחלקו המבי"ט והרב"י דדעת הב"י באבקת רוכל דאין בגידולי קרקע של נכרי כלל משום קדושת שביעית וא"צ לאכלן בקדושת שביעית וכ"ש שאין לדמיהן ביעור, והמבי"ט חולק עליו ע"ז, ודעתו דלא התיר הרמב"ם ז"ל אלא לאכלן ודינן כספיחי שביעית של שדה בור אבל עכ"פ יש בהן קדושת שביעית, וכפי הנראה נהגו בארץ ישראל כדעת הב"י כמש"כ הברכ"י וכ"כ בעל פאת השלחן ואני באתי לחדש בזה שנראה דגם הרוצה לחוש לדעת המבי"ט מ"מ אם מחלל הדמים על שוה פרוטה כיון דקיי"ל בפ' לולב הגזול ובפ"ב דקידושין דרק פרי הראשון אסורין אבל פרי שני אחרון אחרון נתפס נכנס אחרון ויצא הראשון א"כ א"צ לחלל דוקא על שווי' אלא אפי' על שוה פרוטה כמו בהקדש: והא דכתב הרמב"ם דיוליך הנאה לים המלח, בפ"ז מה' שביעית יש לומר דבתקנתא לא קמיירי, ותו דהא בה"ג שם כתב דגם בפירות שביעית גופא ישליכם לים המלח ובפירות ל"מ הא תקנתא, ותו יש לומר דמש"כ הרמב"ם ז"ל בדמי שביעית ישליכין לים המלח היינו שלא מצא אוכלין וכבר כלה מן השדה דכיון דכבר נאסרו אסור לו להנות ממנו ע"י תקנה, גם יש לומר כיון דלהרמב"ם ז"ל אחר הביעור אסור בהנאה אינו תופס דמיו כמו בכל איסורי הנאה כמש"כ הר"ן ז"ל בסוף פ"ב דקידושין ודוקא קודם ביעור דשרי בהנאה תופס דמיו, מיהו מש"ס דקידושין דף נ"ח לא נראה כן אבל קודם שעת הביעור דרשאי לכתחילה לחללן נהי דלכתחילה אסור לאבד את