ישועות מלכו מ

ולפמש"כ יש להעיר במש"כ הפ"ח ביו"ד סי' כ"ח בכיסהו הרוח דבחזר ונתגלה חייב לכסות כתב הפ"ח כיון דלדעת כמה פוסקים לא איפשיט האיבעי' אם יש דיחוי או לא. ואינו מוכרח לדעת הסוברין דגם למ"ד יש דיחוי אינו אלא מדרבנן ומד"ת ודאי אין דיחוי וכיון דאיכא ספיקא בתקנתא אוקמינן אדינא, וזה דעת הראב"ד באיבעי' דשהי' במיעוט בתרא דאינו אלא דרבנן לפיכך הקילו בס' ומש"כ בס' פ"מ דספיקא דרבנן באיתחזק אזלינן להחמיר א"נ למש"כ מיהו דוקא כשיש ס' בתקנה אבל לדידן דנהגו להחמיר כיון שאין ס' בגוף התקנה אז יש ס' בשהי' י"ל דאזלינן להחמיר ואינו מוכרח. ונחזור לנד"ד בס"ס בענין הברכה בברכות הנהנין וכן בברכות המצוה בדרבנן י"ל דאזלינן להקל אבל כשיש ס"ס בגוף המצוה דאורייתא כיון דמה"ת חייב לעשות המצוה גם בדאורייתא צריך לברך ובענין שלנו כיון דנהגו העם להקל באיסור שבת ועושין מלאכה עד חצי שעה קודם צה"כ בע"ש יש להורות כן בפרט שאין חילול שבת בזה, הגם שחצי 9 ודאי הוא ביום א' העבר אחר שקיעת החמה מ"מ המנהג שהנשים אין מברכין ברכת מז"ט עד שתצא השלי' וזה זמן אחר הלידה ויש ס"ס כמש"כ כ"ת גם בלא"ה המנהג כמש"כ המחבר באו"ח סי' רס"ג סעיף ב' ואע"פ שהב"ח כ' להחמיר כדעת היראים מ"מ לא נהגו כן. לכן אין להחמיר ויכולין למולו ביום א' הבע"ל: נאום ישראל יהושע חופ"ק קוטנא. סימן מו תשובה תנינא על ענין הנ"ל. דברי המג"א בסי' תקפ"ה ס"ק ג' שהביא מעלתו מרפסין איגרא כי לא נזכר כלל בדברי ריב"ש סי' רכ"א שאם ספק תקע אלא ס' אם נטל לולב ביו"ט שני והכונה ביו"ט שני הוא כמו דאמרינן בר"פ לולב הגזול קפסיק ותני וכו' והכונה על חוה"מ אבל ביו"ט שני של גליות ודאי צריך ליטול מספק ועיין או"ח סי' ת"צ ולדעתי מהנמנע לקיים פסק המג"א בזה, אמנם גם מה שדן הריב"ש דביו"ט ראשון נוטל בלא ברכה חולק עליו הפ"ח, והנכון עמו דלדעת הרמב"ם ז"ל דסד"א מה"ת להקל אתי דברי רבא בשבת בפשוטו דבריהם כל שמחויב מדבריהם מספק לא היכי דאתחזק איסור דמחויב מה"ת, ומש"כ כ"ת דא"נ דבמ"ע יש ג"כ חזקת חיוב לא יהא ע"א נאמן למ"ד דבמקום אתחזיק אין ע"א נאמן וע"ז כתב דמוכח בדבר מצוה ל"ש אתחזק ודבריו קשים לשמוע דודאי במקום שאנו דנין אם זה כשר למצוה או שהוא מורכב ודאי ל"ש איתחזיק כיון שאנו דנין על הדבר אם הוא כשר וזה אינו נגד החזקה ומהימן ליטול וכיון שנאמן הנוטלו יוצא וא"צ חזקת ל' יום ואם מסופק אם תקע או נטל לולב הגם שהוא נגד חזקה דמ"ל ספק אם נטל או טבל במקוה כשרה מ"מ ע"א נאמן דכ"כ הגאון פנ"י דגם לדעת הסוברין דאין ע"א נאמן נגד חזקה זה דוקא בלא אתרע כלל אבל במקום דאתרע קצת ע"א נאמן וכן בספק אם בדקו הבית הזה או לא דחזקתו בדוק הי' אסור דמוקמינן על חזקה וכן ספק עירבו אבל כשהספק על גופו אם הוא עירובו הספק הזה מגרע כח החזקה וכבר הארכתי הרבה בימי חורפי בזה ולכן לד"ה ע"א נאמן הגם שהוא נגד חזקה ונחזור לנד"ד דמקום שמחויב מד"ת המצוה מברכין ג"כ לדעת הרמב"ם ז"ל, ואפי' לריב"ש והרשב"א הא להרשב"א ס"ס דינו כרוב ומברכין ג"כ כיון שהמצוה היא מד"ת כעין ודאי ומה שה"ר מסי' תפ"ט וכתב שמדברי התה"ד נראה שאין מברכין גם על ס"ס הנה מדברי התה"ד אינו ראי' כלל אמנם בלא"ה שם יש ס"ס על גוף המצוה להקל שהרי יש סוברין דבזה"ז ספירה מדרבנן ושמא סיפר נמצא שמד"ת אינו חייב לספור לכן א"ח לברך אדרבה מדברי המחבר נראה דהיכי דאיכא ס"ס חייב לברך, ומש"כ, חסר: סימן מז ב"ה קוטנא ז' מרחשון תרח"ם לפ"ק. כבוד הרב המאוה"ג החסיד המהולל מו"ה יצחק זאב נ"י אבד"ק ליטעטוב יצ"ו. מכתבו הגיעני והנה מתחילה עלה ע"ד כי ספק נפשות להקל ונכון שלא למולו, אמנם לאחר שהציע לפני אבי הילד ראיתי שאין בו חשש יען כי בפעם השני נתרפא המילה לגמרי רק שאמו הי' לה כאב ומכה בדדי' ולא היתה יכולה להניקו והוצרך להניק מכמה נשים לכן כמו שלשה שבועות אחר המילה נחלה וחלה ששה ימים ומת ר"ל ולא נודע כלל אם מחמת מילה מת ולא נקרא מתו אחיו מחמת מילה אחר שלא נתברר לנו אם מת אחיו מחמת מילה לכ"נ פשוט שיש למולו וטוב למולו ע"י מוהל טוב ומומחה ובקי ד' יצליחהו שיגדל לכ"ט: נאום ידידו ישראל יהושע חופ"ק קוטנא. סימן מח בעזהי"ת ד' ניסן תרכ"ב קוטנא. כבוד מחו' הרב הג' החריף ובקי החסיד מו"ה ר' משה דוד הכהן האבד"ק קאסוב. הגיעני אמרותיו היקרים וגם דברי הרב הג' אבד"ק ווענגרוב וראיתי שהאריך יותר מדאי ולא אביתי להשים עלי את המשא לקרוא את כל המכתבים, בתחילת דבריו ראיתי שכתב שהיא עשה שיש בו כרת, והנה לפסק המחבר בסי' רס"ג דרשאי למולו כשיגדיל ויתחזק כחו הדבר ידוע דמ"ע דמילה ביום השמיני אין בו חשש כרת על האב: והנה כתבתי במק"א דאם אחד הי' נימול לח' והשני כשהי' גדול ומתו שוב אין מוהלין השלישי אף לדעת הרמב"ם ז"ל וש"ע כמו בנגח שור וגמל דפ"ד דבב"ק דנעשה מועד לכולן דכך לי תרי זמנא במילה כמו תלתא זימנא במועד ומ"מ אוכלין עבדיו בתרומה ואפי' נימולו ג' אחיו כשהם גדולים ומתו דעבדי ערל אוכלין בתרומה כדתנן ביבמות ר"פ הערל, וראיתי לאחד ממחברים אחרונים שהביא ראי' מדברי הרשב"א בחי' לר"פ הערל שכתב דהא דאמרינן בר"פ אלמנה לכה"ג דעבדי ערל יאכלו בתרומה משום דפומא דכאיב להו דהיינו שעומדין למול כשיתרפאו ויחליפו סימנים או כשיגדלו אלמא דמהלינן כשיגדיל ולפ"ז במתו אחיו כשהם גדולים לא יאכלו בתרומה: ולענ"ד לא מן השם הוא זה אלא כיון דאם עבר ותקנו מתוקן מקרי פומא דכאיב לי' ועבדיו אוכלין בתרומה תדע דלענין טריפה ששלמו לו י"ב חדש בשבת ודאי אוכלין עבדיו בתרומה אף שא"א למול בשבת ואחר שבת ודאי לא יחי' אלא כנ"ל דאם עבר ומהלו בשבת מילתו מילה כעין שכתבו התוס' ביומא בסוגיא דבע"ח ובלא"ה ל"ד כלל: ומ"מ בניד"ד שמלו בן א' כשהי' גדול וחי ודאי מהלינן שאר הילדים כשהמה גדולים ואין כאן חשש כרת כיון דמותר למול כשיגדיל לכ"ע ומיהו חביבה מצוה בשעתה כיון דדוחה שבת מילה בח':