ישועות מלכו לח

משה שמואל שיחי' ומה"ו אלטר בן ציון מורי הוראה בק"ק זוועהל שאלה ע"ד האיש. נכד הרב מו"ה. שהי' מו"צ בעיר שנתפשר עם דודו וסילק עצמו נכד המנוח ז"ל שישאר בן המנוח ז"ל על חזקת אביו בעד סך מאה וחמישים רו"כ וקבל עליו באיסור שלא יערער על חזקת דודו וגם קבל עליו באיסור פיו שלא להשיב בשום דבר בהוראת או"ה והן לסדר קידושין וכל דבר השייך למו"צ דק"ק... וקבל דמי המכירה בשלימות, והנה אחר שקבל עליו באיסור וגם קבל דמי המחילה קם בשאט נפש וסדר גט לאיש אחד בק"ק הנ"ל והמסדר הוא רך בשנים כבן כ"ג שנים גם לא נסמך מרבנים מפורסמים גם ערער ע"ד החזקה מזקינו ז"ל: תשובה צר לי מאד איך עלתה כזאת בימינו להסר מסוה הבושה לגמרי ולעבור בפרהסיא בשאט נפש על עבירות חמורות ולבקש גדולה ושררה לעצמו, ואני אומר אוי לדור שכך עלתה בימיו להיות כל איש פורץ גדר ואין מוחה בידו. ודבר ברור שהאשה הזו אסורה להנשא עד שיציע המסדר טעמו ונימוקו לפני הבד"צ דק"ק ברדיטשעוו מה ראה על ככה להיות עובר בפרהסיא על האיסור אשר חרץ על נפשו וגם ליטול מהם רשות וסמיכה שיוכל להורות ולדון ולסדר גיטין ולהיות כי הדברים פשוטים קצרתי באמרים: נאום ישראל יהושע. סימן מא ב"ה עש"ק כ"ו אדר תרמ"א לפ"ק קוטנא. שלום וכ"ט לכבוד בוצינא דנהורא הצדיק האמיתי פאר הדור הרב הגדול קש"ת מ' יחיאל מאיר שליט"א האבד"ק גאסטינין. אחדשה"ט. ע"ד המעות, הנה מצד שטעה המנדב בדמיונו יראה דאין שום חשש כיון שלא הטעה אותו מעלתו הרמה שיחי' ולא אחרים בשביל זה שהרי הסוחרים שהגידו להשר לא בשביל הנדבה הי' אלא בשביל ד"א לא מקרי זה הטעו שהרי לא ידעו כלל מזה שינדב אח"כ ואין זה אלא כאלו הטעה עצמו ונראה דטעות דינו כאבידה דאסור להחזיר לו אלא ביש ק"ה וכאן אדרבה יש ח"ה ויעויין ש"ס ב"ב דף נ"ד ע"ב בהא דאמר שמואל נכסי נכרי כמדבר מ"ט נכרי מכי מטי זוזי לידי' איסתלק אע"ג דבישראל לא אמרינן הכי כמבואר ב"ב דף קל"ח בנכרי שרי משום דהו"ל כטעות דשרי וכן פי' רבנן קשישאי א"כ יראה דאין שום חשש מזה: ולענין הדין המבואר ביו"ד סי' רנ"ד הנה הט"ז בס"ס הנז' הביא בשם הלבוש דאם פי' לעניי ישראל אסור לשנות דאסור לגנוב דעת הבריות ולזה נוטה דעת הרמ"א והטו"ז חלק ע"ז וכתב שאפשר טעות סופר עיי"ש אמנם ראיתי להרמ"ה בחי' לב"ב דף י' שכתב דבר נכון מאוד דנהי דלא שייך להתיר מטעם גניבת דעת דכיון דאיכא איסורא בקבלת צדקה לא קפדינן אגניבת דעת אלא דבלא"ה איכא גזל שהרי כיון דפיך זה צדקה כבר זכו בו עניי ישראל והא דמשמע בעובדא דאופרא הורמז דחלקו לעניי או"ה היינו דהתם ליכא גזל עניי ישראל שהרי כיון שע"כ הוצרכו לתת מעות לעניי או"ה מפני דרכי שלום ועי"ז שנתנו לאו"ה נתרבו המעות לעניי ישראל שהרי לא נחסר מצדקה שהיא לישראל מה שנותנים לאו"ה ואין כאן משום גזל ולא גניבת דעת שהרי באמת מרווחין עניי ישראל שלא נחסר מה שצריך לתת לעניי או"ה, ויש לכוין בזה גם דברי התוס' ורש"י שם דף ח' ולפ"ז בטלה המחלוקת והכל מודים שאם אין עניי או"ה מצויים כלל לפרנסם אסור לגזול לעניי ישראל אבל ביש שם עניי או"ה או שאר דבר הצריך לתיקון העיר שצריך לתת עבורם מתנות לפקידים שלא יעשו עול שלא ע"פ דין וכיו"ב כשנותן להם מעות שהתנדב המושל כיון שע"י כן מרויחין עניי ישראל שהמעות הזה שצריך ליתן יתחלק לעניי ישראל צריך לעשות כן ונ"ל דבגזבר הממונה על הציבור גם כשמערב ממון נדבה זה עם מעות צדקה אחרת אמרינן דלב ב"ד מתנה עליהם ודעתם שיתחלק המעות נדבה של המושל למתנות ולשאר דבר כיו"ב שאינו מצד הדין או לצדקה לאו"ה והשאר ממעות לעניי ישראל ואין כאן גזילה וגניבת דעת כמש"כ בשם הרמ"ה ועליו יש לסמוך כי רב מובהק הי' מתקיפי קדמאי: ד' שנותיו בנעימים יאריך ידידו הדוש"ת בלונ"ח ישראל יהושע. סימן מב בעזהי"ת א' דימי הגבלה שנת תרמ"ז לפ"ק קוטנא. בחג הביכורים ישמח באורים ושירים, כבוד ידידי הרב הגדול חריף ובקי פ"ה כקש"ת מו"ה אברהם חיים ראובן האבד"ק וואירעסלאוו. בדבר הילד הנימול ונתנסה אח"כ, ובדבר המחלוקת שבין האחרונים אם צריך לחתוך מד"ת את עור הערלה עד חוט העטרה ועד בכלל, או שדי אם פורע אח"כ העור ערלה עם עור הפריעה ומחזיר העורות עד שנתגלה העטרה עם החוט, שדעת הספר חכ"א להחמיר, אמנם הרב הגאון מצאנז מיקל בזה בספרו דברי חיים, הנה הס' דברי חיים אין עמדי ע"כ לא אוכל לפלפל בדבריו, אמנם נחזה אנן, הנה אין ספק שלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב ה"ב מה' מילה מורה כדברי בעל חכ"א שהרי כתב שחותכין כל העור עד שתתגלה כל העטרה ופורעין את הקרום של מטה מהעור בציפורן ומחזירו לכאן וכאן עד שיראה בשר העטרה. הרי דשינה בלשון דבחותך עור הערלה צריך לחותכו לגמרי ולא בפריעה, אלא שיש לדקדק הלא בש"ס יבמות ד' ע"ב ילפינן מקרא דיהושע שוב מול את בני ישראל שנית לפריעה, ולאקושי עור הפריעה לעור הערלה לציצין המעכבין, וכיון דקיי"ל אין היקש למחצה למה לא נקיש ג"כ כשם דפריעה סגי בנתגלית העטרה אע"פ שלא נחתך העור הפריעה ה"נ בעור החיתוך, או להיפוך שכשם דבבשר העור ערלה לא סגי בגילוי אלא דצריך לחותכו לגמרי ה"נ בעור הפריעה, והנה מצאתי להרב המאירי ביבמות דף ע"ב בהא דאסיקנא דמשוך אוכל בתרומה וא"צ למול אלא מדרבנן מפני מ"ע שכתב שם וז"ל משוך הוא אחר שנימול גדל בשר ערלה ונמשך עד שכסתה עטרה אלא שאינה נדבקת בה מותר לאכול בתרומה שאף מד"ס לא גזרו בה, אף שנראה כערל אך מד"ס צריך שימול כדי שלא יהא נראה כערל עכ"ד בשינוי לשון קצת, כי יש ט"ס, הנה ממש"כ אלא שאינה נדבקת בה, משמע דאם גדל הבשר ונדבק בהעטרה אינו אוכל בתרומה וע"כ דצריך, למול מה"ת דאם א"צ כיון דמדאורייתא מקרי נימול מנ"ל דאינו אוכל בתרומה הלא מבואר שם בסוגיא דעיקר הטעם דמשוך אוכל בתרומה לפי שמד"ת לא מקרי ערל וכיון שנראה מדבריו דאם נדבק אינו אוכל ע"כ דצריך למול מד"ת, ** (וכן משמע מדברי ילקוט יהושע ד' דמילה בימי יהושע מטעם משוך ודוחק לומר דאז כבר נגזרה הגזרה דמשוך ועיין תויו"ט פ"ח דכלאים. המגיה.) ובאמת שצ"ע