ישועות מלכו לז

שיהא זה לקט וכן בבכור כשהקדישו דקיי"ל דמצוה להקדישו אבל בלא הקדישו אע"ג דמאליו הוא קדוש וכן בלקט ושכחה אע"ג דמאליו הוא של עניים מ"מ אינו בכלל בל תאחר כיון דהוא לא נדר מידי, ובס' טורי אבן הגדיש המדה לפענ"ד ואע"פ שיש לגמגם ע"ז קצת מהא דקאמר שם בפ"ק דר"ה בהא דמוצא שפתיך תשמור, כבר ביארתי בתשו' דמינה לא תיובתא, עכ' ברור דלכל הפוסקים גם נדר בלב ל"מ א"כ כשת"ל דשבועה בכתב ל"מ גם בנדר י"ל דל"מ וגם לדעת הר"י מיגא"ש דבי"ש נענש למש"כ דמטעם כריתות ברית אין דין זה נוהג אלא בשבועה שממנו לבין חבירו לא כשנדר ונשבע לעצמו, ומ"מ בנד"ד שקבלו שני הצדדין לדעת הר"י מיגא"ש אסור מה"ת גם כשהוא בכתב, אמנם בתשו' נוב"י צידד כשכתוב כ"ז קבלו הצדדים כיון שהוא לשון עבר אינו קבלה ואינו אלא כמודה שכך הי' המעשה וכיון שהוא בעצמו יודע שלא נשבע לא נאסר, וכבוד דודו הגאון זצ"ל חלק עליו דמטעם שווי' אנפשי' חד"א אסור והביא שהרמ"א בתשו' סי' א' כתב דבמקום דשווי' אנפשי' חד"א והוא בעצמו יודע שאינו כן מ"מ אסור משום מ"ע כדאמרינן בעלמא כ"ד שאסור מפני מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור, והוא ז"ל כתב די"ל דמדאורייתא אסור כמו בממון דמהימן מדאורייתא, ודבריו תמוהין מאוד דודאי בממון נהי דמדאורייתא נאמן גם נגד עדים מ"מ אם יודע שאינו כן רשאי מד"ת להחזיק בשלו כגון שמתו העדים שהודה בפניהם מד"ת רשאי לומר שאין בידו כלל, [עיין בב"י סס"י רמ"ב בד"ה כתב בשו"ת הרשב"א] הנה מאמו"ר ז"ל וגם לדעת רוב פוסקים דס"ל דאודיתא קנין היינו מדרבנן כנראה מדברי התוס' פרק הזהב גבי הי' עומד בגורן וזה בממון דהוא בר קנין לא באיסורין דאינו בגדר קנין כש"כ בנד"ד דאמתלא גלוי' שדרך לכתוב כן אע"פ שלא קבלו מקודם, אמנם בעיקר דברי הנוב"י יש לי לעיין דלכאורה קשה על הא דקיי"ל בח"מ סי' קצ"א דשטרי דידן שטרי קנין הם אע"ג שכתוב מכרתי נתתי שדה פלוני בלשון עבר מ"מ מצינו בקרא נתתי כסף השדה שנכתב העבר במקום עתיד, אמנם בא"ע סי' ז"ך הובא שם דברי הרשב"ץ בתשו' (והוא בח"ר סי' כ"ג] דבקידושין צריך לשון עתיד לא לשון עבר, וה"ר מהא דבטל הוא וחרס הוא דל"מ כמבואר בר"פ השולח, ולכאורה הני תרי סתרי אהדדי שהרי בחו"מ מבואר דמהני לשון עבר לפי שלפעמים משמש גם על הראוי להיות עתיד, אמנם יש ללמוד יישוב על זה מדברי הרשב"ץ בסי' הנז' דעיקר הטעם שאין לחוש לקידושין כשלא אמר לשון המורה לעתיד הוא כשאינו מזכיר שהוא הפועל כמו באומר גט זה חרס הוא או בטל שאינו מזכיר שהוא המבטל, וכן כשאומר הרי לך בתורת קידושין אינו מזכיר שהוא המקדש אותה כלומר שקנאה, וכן כשאומר על גט חרס הוא לא נזכר בדבריו שהוא מבטל הגט ואינו אלא כמספר שהגט הזה בטל כיון שלא נזכר שהוא עושה הפעולה שמבטל לכן בעינן שיאמר לשון עתיד שהוא כגוזר שיהא בטל, וכן בקידושין כשאומר הרי את שלשון הרי הוא כעתיד. ועיין בתשו' תשב"ץ שבאמר את מקודשת לי ולא אמר הרי אינה מקודשת, וק"ל מהא דפ"ק דקידושין דף ט' בתך מקודשת שלא אמר לשון הרי שמורה על העתיד ומ"ל את מקודשת לי בגדולה או בתך דקטנה שא"צ לומר הרי], ולפ"ז כשאמר נשבעתי כיון שנזכר הפועל במעשה או בדיבור מהני דמ"ל שאמר מכרתי ונתתי או נשבעתי, וכן משמע בש"ס ב' דף קנ"ו בגט שכתוב גרשתיך דמהני אע"פ שהוא לשון עבר וכן בירושלמי פ"ק דקידושין סדר קידושין אני פלוני קדשתי בתו של פלוני עיי"ש בפי' קרבן עדה, והרי קדשתי הוא לשון עבר ואפ"ה מהני וע"כ כמש"כ דכל שזכר בלשונו שהוא העושה המעשה מהני גם כשהזכיר לשון העבר, אמנם בתשו' ר"י בי רב סי' י"ז כתב באומר לאשה ארסתיך דלא מהני כיון דהוא לשון עבר, וזה דלא כמש"כ דהא התם נזכר שהוא עשה המעשה ואפ"ה לא מהני כיון שהוא לשון עבר, ונ"ל משום דהתם עיקר הטעם משום שלא אמר לי, ותדע שהרי הביא ראי' מקרא דכתיב וארשתיך לי בצדק, אלמא דלשון ארסתיך נמי מהני אלא ודאי משום שלא אמר לי, ומעתה בנד"ד גבי שבועה אע"פ שכתב קבלנו לשון עבר מהני כמו בנתתי שדה פלוני לפלוני, וא"ל דנהי דמהני בקנין ובקידושין היינו דשתי לשונות משמע כדאמרינן כעין זה בפ' השולח וכ"כ הריטב"א בכתובות פ' מי שהי' נשוי דחייב אני לך שתי לשונות משמע שמתחייב מעתה ומשמע נמי לשון הודאה, לכן בשטרי דידן שכתוב מכרתי ונתתי כיון שמתפרש נמי על העתיד אמרינן דנתכוין בלשון המועיל בלשון עתיד אבל בשבועה אדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים ויכול לומר שבלשון עבר נתכוין דל"מ ודמי לנודר בחרם ואמר שנתכוין בחרמו של ים, דז"א דלא אמרו כן אלא בנודר לעצמו לא בנודר או נשבע לחבירו דמסתמא ע"ד חבירו נשבע ולישנא דמהני בי' נתכוין, הנה נתבאר ממש"כ דכשכתוב קבלנו עלינו לפ"ד ר"י מיגא"ש דאסור מיהו מד"ת גם בלשון קבלנו אסור כיון דנשבע ע"ד חבירו ומתפרש נמי להבא אמנם מש"כ עוד הנוב"י דבשכתוב קבלו עליהם ל"מ דאין אדם נודר ונשבע ע"י שליח בזה ודאי מסתברין דבריו לדעת רוב הפוסקים דאינו יכול לעשות שליח על השבועה אלא שאני חוכך למש"כ בריש דברינו דברית לחוד ושבועה לחוד לכן גם להסוברין דשבועה בכתב לא מהני בשנים שנשבעו זה לזה לטובתן מהני דהו"ל כעין כריתות ברית, י"ל בזה גם ע"י שליח מהני, וצ"ע ואפ"ל גם כשת"ל דגם בזה לא מהני ע"י שליח מ"מ כשבא אח"כ על החתום ודאי מהני, וזה מתבאר ממש"כ בחי' לא"ע סי' כ"ח ס"ק א' וזה נ"ל ברור, ונבוא עתה לנד"ד והנה כבר האריכו קמאי בהא דמתירין חרמי ציבור מפי עצמן גם שהוא נדר עד"ר, ועיקר הטעם כתוב בתשו' לרמב"ן דכיון שנהגו כן הו"ל כאלו התנו שעד"ז נדרו, ובאמת נראין דבריו מאוד שהרי קיי"ל בפ' המקבל דדרשינן לשון הדיוט ואפי' קידושי דאורייתא הפקיעו גם בלא תנאי כל שהוא על תנאי וכמבואר בב"מ דף ק"ד ובחו"מ סי' ע"א סעיף י"ד ובס"ס מ"ב ובש"ך שם ובסי' ס"א סעיף ה' בהגה ומה שהביא כ"ת דברי הגר"א בהא דסי' רנ"ח בהמירה אחות המשודכת דפטור משבועה הא אין פותחין בנולד יש ליישב למש"כ הריטב"א בפי' נדרים דיש חילוק בין נדר שהוא בשוא"ת לנדר שהוא בקום ועשה והכא בנד"ד הנדר הוא בקום ועשה שנשבע שישא אותה ועיקר הקבלת חרם הי' עד"ז, ויעוין מש"כ בחי' לחו"מ סי' נ"ה כי שם הארכתי קצת בזה ורמזתי שם בקצרה דברי הרא"ש הללו בתשו' בענין המירה אחות המשודכת דלא תקשה עליו קושית הח"צ והוא ג"כ קו' הגר"א שהזכיר כ"ת, ומעתה בנד"ד פשוט שיש להתיר את הבתולה שתינשא וטוב לתת עוד זמן שלשים יום כי עד מתי תתעגן, ונכון לתת לא פטורים בב"ד של שלשה: ידידו ישראל יהושע סימן מ ב"ה י"ב סיון תרמ"ט לפ"ק פה קוטנא. לכבוד הרבנים המופלגים מסולאים מו"ה