ישועות מלכו לו

סימן לז בדבר השכ"מ שהניח ביתו לאחד מבניו וצוה שלא לכנוס לבית חבירו, גם אסר עליהם בקונם פעם אמר קונם בית זה ופעם אמר שאוסר עליהם ביתו בקונם, אם יש לחוש לצוואתו מחמת כיבוד אב וגם מחמת איסור קונם, הנה מצד כיבוד ומצד מצוה לקיים דברי המת אין לחוש כמבואר ביו"ד סי' ר"מ דאב שצוה לבנו שלא ידבר עם אחד אין לחוש לפי שהוא לעבור על ד"ת וה"נ עיקר הציווי הי' מחמת שנאה ומבואר בחו"מ סי' רנ"ו ס"ג דגם מצוה לקיים לא אמרינן, אמנם מצד איסור קונם הנה באומר בית זה ואח"כ ביתו סתם אין ספק שאסור, וכן במסופק אם אמר תחילה בית זה או ביתו ע' יו"ד סי' רט"ז, אמנם באומר ביתי ואח"כ בית זה יש לעיין אם נאסר אם נאמר דחל האיסור השני דהא מילתא דפשיטא דא"א אוסר על חבירו לכשיצא מרשותו ואלו אמר בהדיא שלא יכנסו אח"מ ל"מ דאז אינו שלו אלא דכיון שחל מחיים תו לא פקע לאחר מיתה א"כ י"ל דכיון דמחיים לא חל דהאומר קונם ככר ואח"כ אמר שנית לא חל הקונם השני כמש"כ הר"ן בפ"ב דנדרים דף ט"ז והכי קיי"ל ביו"ד סי' רט"ו וכיון דמחיים לא חל י"ל דלא חל גם אח"מ דא"א אוסר דשא"ש אלא דלכאורה תלי' בפלוגתא דרמב"ם וראב"ד בה' שבועות בנשבע על ככר זה שלא יאכל היום ואח"כ נשבע על היום ומחר דלרמב"ם לא מקרי כולל כיון שאין הכולל בו ביום ולראב"ד מקרי כולל א"כ ה"נ י"ל דלראב"ד כיון שכולל לאח"מ חל נמי מהיום וממילא אסור גם לאח"מ, ובר"ן בתשו' סי' פ"ב הובא בהגהת רמ"א סי' רל"ח ס"ו משמע דס"ל כראב"ד עיי"ש, אמנם כבר כתבתי בחי' לחו"מ סי' ע"ג די"ל דגם הראב"ד לא כתב אלא במחוסר זמן לא במחוסר מעשה עי"ש. ועוד נ"ל דלא שייך כולל הכי דכולל ל"ש אלא במקום שאפשר לחול על החדש כמו בנשבע שלא יאכל זו ואח"כ נשבע גם על ההיתר אבל כאן דא"א אוסר על אח"מ וע"כ צריך שיהא חל מחיים א"כ א"א לומר מתוך שחל על אחר מיתה שהרי א"א לחול על אח"מ אם לא שכבר חל מחיים וזה א"א לחול דאין חל על קונם שכבר נאסר, והי' אפשר לדמותו להא דפ' שבועות שתים בנשבע שלא יאכל תשעה ועשר דלא מקרי כולל כיון דתשע לא אכיל עשר לא אכיל כלומר דאיהו על עשר נשבע וכיון דלא חל על התשע שכבר נאסר לא חל גם על העשר וכ"כ הר"ן בפ"ב דנדרים דמה"ט ס"ל לר"ה בנשבע שלא יאכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים דלא מקרי כולל, לפי שהוא אוסר עליו בשבועה שני' שלא יאכל שניהם ועל חדא לא נשבע וכיון דא"א לחול על הנוסף בלבד ל"ש כולל, ונראה עוד דאפי' לרבה דקיי"ל כוותי' לדעת התוס' דאפי' בנשבע על תאנים וחזר ונשבע על תאנים וענבים דמקרי כולל אע"ג דנשבע על תאנים וענבים ועל ענבים לחוד לא נשבע מ"מ מקרי כולל מטעם שכתבו התוס' בפ' שבועות שתים, יש לחלק דהתם יש עכ"פ מציאות לחול על ענבים בלחוד לכן כיון שהענבים לא היו בכלל השבועה ראשונה מקרי כולל משא"כ כאן דא"א לחול כלל על אח"ז אם לא שחל כבר מחיים, ויש לה"ר לזה, ע"כ מצאתי: סימן לח לכבוד הרב הגדול ר' יוסף הכהן אבד"ק קיקעי. ע"ד תורה בדבר ס"ת שנתן הסופר, ולא שלמו לו, ואסר הסופר הנאה מס"ת עד שישלמו לו, ומעכ"ת פלפל בענין אומן קונה בשבח כלי, וזה אינו כי אחר אשר נתן הסופר לקהל אין כאן מקום פילפול, וראי' משכר שעשיתי עמך בקידושין ד' מ"ח ודו"ק עכ"פ אין כאן ראי' ומקום לאוסרו: ידידו ישראל יהושע: סימן לט ב"ה יום ג' ד' שבט תרמ"ה לפ"ק פה קוטנא. שוכט"ס לכבוד ידידי הרב הגדול החריף מו"ה אברהם חיים ראובן נ"י אבד"ק וויידעסלאוו שיחי'. מכתבו הנעים הגיעני, ויען כי חשבתי שאינו, נצרך כ"כ למעשה ע"כ הנחתיו. אמנם כאשר בא שנית מכתבו שמתי לבי לעיין בדבריו הנעימים, והנה ע"ד שבועה בכתב כבר האריכו האחרונים ואנו אין לנו אלא דברי הר"י מיגא"ש כמש"כ בתשו' שנדפס מחדש והובא ברדב"ז דאין עונשין בידי אדם כ"א בי"ש, נראה דס"ל כל שנשבעו זה לזה כנזכר שם בתשו' שנשבעו שניהם לטובת שניהם וכתבו זאת על ספר למען שתהי' למזכרת הו"ל כעין כריתות ברית וכמו שהחמיר ר"ת בת"כ שהיא ככריתות ברית ובודאי דכריתות ברית ושבועה שני ענינים הם כמו שתקנו אנשי כה"ג בתפילות ר"ה וזכור לנו את הברית ואת החסד ואת השבועה אלמא דתרי ענינים הם וקרא כתיב ביחזקאל, ובזה אלה והפר ברית. ואלה היינו שבועה **(וע' פסחים ל"ח: ברש"י ד"ה ברית משמע דהיינו חדא מכ"ק מו"ר חו"ז מסאכאטשאב זלל"ה)** אמנם אע"ג דהיא כעין כריתת ברית מ"מ לא אשכחן בי' לאו מפורש, לכן אין לוקין עליו, אע"פ שחמור איסורו, ולפ"ז דוקא בנשבעו שניהם לטובתן. אבל הנשבע לעצמו שיעשה או שלא יעשה נראה דלפ"ד הר"י מיגא"ש דלא חל, וראיתי לדודו הגאון זצ"ל בתשו' הרי"ם שכתב דבנדרים חל אע"פ שלא הוציא בשפתיו רק בלבו והוכיח כן מדברי התוס' והרא"ש בפ"ק דתענית בשם ר"ת, ועיין טו"ז או"ח ה' תענית סי' תקס"ב ותמה על הנוב"י שאשתמיט לי' דברי ר"ת, ואני תמה מאוד ע"ד, דמה ענין נדרי מצוה לנדרי איסור, ופשיט שר"ת ל"ק אלא בנדרי צדקה ותענית דס"ל שהן כקרבן דמהני בלב, וראי' ברורה מהא דתנן בפ"ב דנדרים ובפ' שבועות שתים, דחומר בנדרים מבשבועות, ושבועות מנדרים, ולא קחשיב דנדרים בלב, ושבועות צריך להוציא בשפתיו לכן פשוט שנדרים ג"כ אינו בלב. ועיין בר"ן ריש נדרים וברמב"ם פ"א מה' נדרים ובדברי הרא"ש ור"ן בפ"ק דנדרים בהא דאשכים ואשנה פרק זה. וגדולה מזו אני אומר דגם בנדרי הקדש דהוא בלב מ"מ י"ל דאינו עובר על בל יחל דקרא כתיב לא יחל דברו, ונהי דבבל תאחר עובר, דבקרא דנדרי הקדש כתיב כי תדור נדר ונדרי הקדש הוא בלב כדגלי קרא דכל נדיב לב וכיון דהוא בלב עובר על בל תאחר אבל על בל יחל דכתיב לא יחל דברו מאן לימא לן דעבר, ולפע"ד הא דחשיב בפ"ק דר"ה בכור לקט שכחה ופאה בבל תאחר היינו באומר