ישועות מלכו כג

חפץ אף שלא הניח חייב כיון דהוא מונח בארץ ואע"ג דבמתגלגל פטור היינו כשאינו מגלגלו ע"י אדם כיון דאין סופן לנוח לאו שם מלאכה עלה אבל במגרר בידו כל היכי דמפסק מעשיו מונחת מקרי הנחה, והתוס' שם בפסחים כתבו דלאו דוקא מגרר ע"ג קרקע אלא ה"ה מעביר פחות מג' טפחים מע"ג קרקע דינו כנח ואפי' לא עמד קצת והיינו דאע"ג דבזורק כל שלא נח ממש פטור ואפי' סופו לנוח כל שמונח קצת בידו ואע"ג דגופו נד מ"מ בפחות מג' טפחים מקרי הנחה כמו שפרש"י ז"ל ובמגרר פשיטא דמקרי הנחה, ומעתה עגלה זו אלו הי' אדם מגררה הי' חייב וכמו כן בבהמה עבר על שביתת בהמתו ומה ענין זה למניח על בהמה: והנה דין זה דמגרר כפי הנראה הוא הלכה פסוקה גם הר"מ ז"ל בפי"ג מה' שבת פסק כן להלכה: והנה ראיתי להרמב"ן בחי' לשבת דף ח' ע"ב שהביא בשם הראב"ד דמגרר פטור כמו בזירזא דקני ולא ס"ל כס' התוס' לחלק בין דבר עגול למרובע ומותיב לנפשי' מהא דמגרר ויוצא, ותירץ דלא אמרינן דמגרר כמונח ולא נחשב כעקירה אלא ברשות אחת ולא מרשות לרשות מבואר מדבריו דמגרר ד"א ברה"ר לא נחשב כעקירה כלל אבל הרמב"ן ז"ל דחה דבריו וכתב מתחילה דהאי דמגרר ויוצא דפרק א"נ היינו באסקופה גבוה ג' טפחים מקרקע רה"ר אבל בלא"ה אף מרשות לרשות לא נחשב כעקירה גם הרא"ה בחי' לכתובות דעתו כן דעוקר חפץ בפחות מג' לא מחשב כעקירה בין מרשות אחת בין משתי רשויות והא דמגרר ויוצא תירץ כתירוץ הרמב"ן ז"ל ולפ"ד הא דאמרינן בריש שבת בעוקר חפץ בפחות מג' דחייב עיי"ש בהאי דפריך והא בעינן עקירה והנחה ע"ג מקום ד' וליכא ומשני בננס וגומא ושוחה וצ"ל לפ"ד דמיירי שעקר מיד שהי' בפחות מג' ואח"כ הגבי' למעלה (ומהא דעקר חוליא כבר ביארתי במ"א) אמנם הרמב"ן ז"ל בסוף דחה דברים אלו וכתב שעיקר כדברי הר"מ ז"ל וה"ר מהא דפסחים דף פ"ה בנגררין ביאר דבריו דנהי דמהתם לא מוכח שלא כדברי הראב"ד ז"ל שהרי הראב"ד מודה דמרשות לרשות מקרי עקירה והנחה אלא שהוכיח שלא כשי' דס"ל דאין הפרש בין רשות אחת לשתי רשויות ובכל דוכתא לא מחשב עקירה בפחות מג' כש"כ במעביר, וזה הוכיח מהא דמגרר דפרים הנשרפים והיינו דמשמע דסתמא דמילתא הי' מגרר מעזרה ולחוץ. גם הרב המגיד בפי"ג מה' שבת הסכים לדברים הללו והביא דברי הרמב"ן הללו וכתב דנחשב כעקירה והנחה, והיינו במונח על קרקע וגררו ד"א ברה"ר מחשב מה שעקרו ממקום הראשון כעקירה ואחר ד' נחשב כהנחה והוא מוכח מהא דפסחים, גם הראב"ד אף שבחי' נוטה לדעה זו שכתבנו לחלק בין שני רשויות למעביר ד"א. מ"מ שתיק לי' בפי"ג מה' שבת באופן שד"ז הוא הלכה פסוקה שמעביר ד"א בפחות מג' טפחים או מגרר חפץ ע"ג קרקע מקרי עקירה והנחה, וגם מראיות הרמב"ן נראה כן שהרי עיקר הוכחה שלו מהא דפסחים דבפחות מג' טפחים או מגרר מקרי עוקר והרי התם לא קאמר אלא דמקרי הנחה, אלא דס"ל דמסתמא דמילתא גם עקירה הי' ע"י גרירה ומוכח דמקרי עקירה והנחה, ומעתה יש לתמוה על הרב במג"א שלמד דין גלגל העגלה דמונח עג"ק ממשאו שע"ג בהמה דמלתא דפשיטא דאופנים ועגלה כחד חשיבא, ולכאורה הי' אפשר לומר נהי דמקרי עקירה והנחה מגלגל היינו כשעקרו ע"י גרירה ממקום שמונח אבל כשמתגלגל מבעו"י אף שגם בשבת גוררו כיון שלא נחה מקודם לא מקרי עקירה אע"ג שמקרי הנחה לחייבו, עקירה לא מקרי אלא דק' דהא לבן עזאי דס"ל מהלך כעומד המהלך מבעו"י ולא עמד לפול אעפ"כ מתחייב משחשכה כדמוכח מהא דפרק א"נ גבי מפנה חפצים מזויות לזויות ונמלך דחייב לבן עזאי ואף דלא קיי"ל כבן עזאי מ"מ למטה מג' לדידן הו"ל כמו לבן עזאי למעלה מג' בפרט לפ"מ שהוכחתי בראיות ברורות דהמעביר או מגרר בפחות מג' טפחים מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור פטור לדידן כמו לבן עזאי מאחר שדומה ממש לדידן בפחות מג' כמו לבן עזאי למעלה מג' מאין הרגלים להקל בזה, ועוד דעיקרא דמילתא דאמרינן בפ"ק דשבת לר"ע דס"ל קלוטה כמי שהונחה דילמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי אינו אלא ספיקא דעלמא ולס"ד בשבת צ"ז דמחייב ר"ע שתים אפי' עקירה לא בעי, ובירושלמי ר"פ הזורק נקט בפשיטות דמחייב נמי משום עקירה ולא ס"ל לחלק בין עקירה להנחה אלא דכל שהי' נחשב להנחה ממילא נחשב אח"כ לעקירה, ועוד דא"ל דע"כ לא קא מבעי לי' אלא לר"ע דהוי ס"ד דלא בעי כלל עקירה ממקום ד' א"כ תקשה קרא דאל יוציא איש ממקומו דמשמע דבעי עקירה ממקום חשוב כמש"כ התוס' שם וכן ס"ד דר"ע מודה בעקירה אבל לדידן בפחות מג' י"ל דודאי כיון דנחשב להנחה ממילא נחשב אח"כ לעקירה כמו לבן עזאי למעלה מי', וה"נ משמע לי מדברי התוס' שבת דף ג' שהקשו דר"י אדר"י דבעירובין ולא ס"ל קלוטה כמי שהונחה ובדף צ"ז בזורק מרה"י לרה"ר ס"ל קלוטה ואם איתא מ"ק לישני די"ל בין עקירה להנחה אלא ודאי דס"ל דדיחוי בעלמא היא א"כ הדרא קושי' לדוכתה: והי' נראה דהא דעת הרמב"ן ורשב"א ותוס' רי"ד דגם לר"ע ולבן עזאי דס"ל דלא בעי הנחה אלא דקלוטה אי מהלך כעומד ומונח מ"מ דוקא ברשות אחרת אבל לא באותו רשות וצריך לומר לפ"ד דאחר ד"א נחשב ג"כ כרשות אחר דהא לדידן במגרר ובמעביר חייב ולא אמרינן תהוי כמונח על כל אמה ואמה ואם נימא דגם אחר ד"א נחשב כאותו רשות תקשה הא דאמרינן בהזורק בסו"פ דמעביר ב' אמות בשוגג וב' אמות במזיד וב' אמות בשוגג פטור דהו"ל כמונח הא באותו רשות לא הוי כמונח. ועוד מוכרח כן מדברי הרמב"ן והמ"מ שכתבנו שהרי המ"מ כתב כן בפי"ג מה' שבת על המגרר ד"א ברה"ר דהו"ל כעקירה והנחה וזה פשוט ומוכרח, אמנם יראה די"ל דהא במעביר ד"א אי מגרר נחשב כרשות אחר היינו לאחר ד"א לכן כשמגרר בארץ דמקרי באמת עקירה לאחר ד"א נחשב כהנחה אבל כשהי' מתגלגל או שהי' מגררו בארץ קודם שחשיכה מתחילת ד' לא נחשב כעקירה דהא בתחילת ד' לא הי' נחשב כרשות אחר וכיון דבאותו רשות לא אמרינן כמונח פטור ויצא לנו מזה אף דלבן עזאי המפנה חפץ מזויות לזויות ונמלך להניח חייב וכן במהלך מבעו"י מ"מ במעביר חפץ ברה"ר מבעו"י או לטלטלו לכרמלית ובעוד שמהלך ברה"ר נמלך להניח ברה"ר אף שהלך ד"א במחשבה זו מ"מ פטור דהא כיון דבאותו רשות לא אמרינן כמונח נהי דאחר ד"א נחשב כמונח מ"מ בתחילת עקירה לא הי' נחשב כעוקר דהא הי' רשות אחרת כיון שלא עבר ד"א וכיון דלא נחשב כעקר בכל הד"א ממילא לא נחשב גם אחר ד"א למניח דלא מקרי ד"א רשות אחר רק כשהעביר ע"י עקירה ד"א משא"כ כאן דלא נחשב כעקירה אבל במוציא חפץ מרה"י לרה"ר כשנטל מרה"י משחשיכה ע"מ להצניעו או מבעו"י ונמלך והוציאן משחשיכה חייב דחייב על משהו אחרונה דנחשב אז לעקירה והנחה, וזה נראה דעת הראב"ד שכתבתי בשם הרמב"ן דס"ל דמגרר לעולם פטור ברשות אחת לכן המגרר חפץ ברה"ר פטור רק ברשות אחרת מקרי עקירה וקשה הא ד"א ברה"ר מקרי רשות אחרת