ישועות מלכו יז

חמצו] כי עיקר ראיות המג"א מהא דסי' תמ"א והרי גם שם דעת הרמב"ם ז"ל אף באינו בידו אמרינן הואיל בלא הגיע הזמן קודם הפסח] וכ"כ ראי' לזה מהא דבכורות כנ"ל: אמנם בדעת הפוסקים החולקים נראה לחלק בין תנאי לשיור בקנין תדע דודאי נכרי שנתן בהמה לישראל ע"ת ודאי כשנתקיים התנאי הרי היא למפרע של ישראל וחייב בבכורה (א"כ לק"מ מהא דבכורות ע"ד הפוסקים] דהתם בנכסי צאן ברזל דאינו כעסק תנאי אלא ששייר לו שיעבוד א"כ לא נפק מרשותו] וזה נ"ל ברור בדעת הפוסקים החולקים על הרמב"ם וכבר מבואר כעין חילוק זה בריש המגרש: ונ"ל עוד בדעת הפוסקים דגם בתנאי שהוא בידו ל"א הואיל בדבר שהוא דרך תנאי ולא דמי דהואיל דאי בעי מתשיל דהתם מקרי כשיור בקנינו דלהכי מהני שאלתו] דהא בבא ליד גזבר לא מהני שאלה דאז הו"ל קנין מעליא עי' ש"ך חו"מ סי' רנ"ה בשם ר"ב אשכנזי, וזה דעת הפוסקים שסתמו בסי' תמ"א דאם יש לו מעות לפדות] אסור: והנה במכירת חמץ בזה"ז לנכרי והנכרי נשאר חייב וזקפן עליו במלוה כתב הרב במק"ח דלא גרע מקבלת אחריות דודאי עיקר אחריות על החמץ דאם יאבד לא יתן לו כלום לכן כתב שיקנה לו ג"כ החדר שהחמץ בתוכו] דהו"ל כמקבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי וכן בשכירות כשמשכיר החדר ולכאורה יראה דתלי' בפלוגתא דהרמב"ם ז"ל והפוסקים דלר"מ ז"ל כיון דהי' שלו ונשאר לו זכות עבר דומה להא דבהמת צאן ברזל דלא נפיק לגמרי מרשותי' אבל להפוסקים החולקים על הרמב"ם ז"ל שפיר י"ל בביתו של נכרי (לא] עבר כמו במשכון סי' תמ"א ול"ד למקבל אחריות (דלא עבר בביתו של נכרי] דהתם מעולם לא הי' שלו כדחלקו התוס' בפ"ק דפסחים דף ו' גבי בהמות ארנונא, אבל בהי' שלו נראה דתלי' בפלוגתא דהרמז"ל והפוסקים: והנה לכתחילה ודאי נכון לחוש לדעת הרמב"ם ז"ל א"כ טפי עדיף שלא יהי' לו חוב על הנכרי הקונה כלל כשי' הרב מלאדי ע"י ערב קבלן] דלגבי אחר שאינו שלו ולא היה שלו הו"ל כמקבל אחריות על חמצו של נכרי בבית נכרי ובכה"ג אף להר"מ ז"ל שפיר דמי כנ"ל] והנה מעכ"ת הרגיש בזה ולמש"כ תלי' בפלוגתא הנזכרת: ומש"כ [כת"ה] דאחר יכול לתפוס למשכון הא ליתא דמלבד לר"מ ז"ל ישראל מנכרי קונה משכון דקיי"ל כר"מ אף גם ביו"ט כשתופס למשכון מקרי נהנה ואסור לתפוס] ואין זה צריך לפנים: ובעיקר דין מסירת מפתח ודאי אינו אלא חומרא בעלמא אמנם אם מבקש מהנכרי שיפקיד בידו אח"כ המפתח אין בכך כלום וטוב שיתנה עמו שלא יהי' החמץ ע"י כן באחריותו: ידידו הדוש"ת ישראל יהושע חופ"ק קוטנא ואת חג המצות יחוג ברב חדוה. סימן מ ב"ה ה' ניסן ר"ך לפ"ק. החיים והשלום וכ"ט לכבוד י"נ הרב הסאה המאה"ג חכם ובר לבב מ' שלמה הירש נר"ו אבד"ק דראבנין ידידי הגיעני אמרותיו היקרים האומנם קשה עלי לשלוח פלפולים על פני שדה בפרט בדבר אשר איננו נוגע למעשה כי הנה הבתולה כבר נתגרשה אמנם לכבודו אשיב לו על קו' ברש"י פסחים בסוגיא דהואיל הנה מדרבנן גם ר' חיסדא מודה דאסור בלא ע"ת ומעתה אין קושיא מסוגיא דעירובין כמובן ומש"כ דגם למש"כ התוס' ביכול למוכרו אע"ג דלמפרע היא גובה מ"מ ההקדש מפקיע מידי שיעבוד ובזה תירץ ההיא דאיצטלא דאמרינן קניא מיתנא וז"א דלדעת תוס' משום שבח בית אבי' א"י למכור במטלטלי ואף בדיעבד מכרו בטל רק שי' הרמב"ם היא לחלק בין מטלטלי לקרקע אבל אין כן דעת התוס' א"כ שפיר הקשה הפ"י: ידידו הדוש"ת בלונ"ת סימן מא שאלה באחד שמצא תוך הקיגיל שעושין על שבת שבולת חמוצה חמץ גמור ולא הי' שום ספק כלל שהיתה חמץ גמור כי הקיגיל נעשה ממצה כתושה ומים צוננים ושומן חי של בהמה ואח"כ העמידו את הקיגיל תוך קדרה עם בשר חי ומים צוננים והקדרה לא היתה מכוסה רק חציו עם שבר חרס והעמידו אותה אצל האופה תוך התנור בין עוד הרבה קדירות ומתוך שהי' קדירות הרבה העמיד האופה עוד אחרות ע"ג הקדירות התחתון גם נודעת כי הקדירה שנמצא בה החמץ היתה מלאה כי האופה סיפר במרוצת דבריו כי בעת שהוציא אותה מהתנור נשפך ממנה קצת והנה אצל האופה נתערבו כל הקדירות מתוך שהוציא והכניס וחזר והוציא והכניס כנהוג אצל האופים לכן נתערבו כולם ולא נודעו איזה קדירות עמדו שם סמוכים אל הקדירה החמוצה ונתערבו כולם גם איזה קדירה עמדה על זו הקדירה, והוריתי כי אלו שקבלו את הטשאלינט שלהם קודם שנודע התערובות מותרין ואשר נשארו אצל האופה אסורים, והנה כאן נמצא אחד שאינו בקי כלל בהוראה ולא למד מעולם ויען כי הטשאלינט שלו הי' ג"כ בין הנשארים אצל האופה קרא תגר עלי כאלו אסרתי את היונה ח"ו לכן יורני רבינו הדין עם מי: תשו' להרב הגדול מגזע היחס מו"ה יחזקאל אבד"ק ווישאגראד. הנה מה שנפרש מקודם שנודע התערובות ודאי מותר הגם שהפוסקים נחלקו אם בדשיל"מ אמרינן כל דפריש מרובא פריש ועיין בר"ן פ"ק דביצה גבי ביצה שיצאה מערב יו"ט, ובס' מל"מ בפ"ז מה' מעילה הביא ראי' מהא דתנ' בתוספתא בפ"ד דדמאי דמצטרפין פירות חו"ל על פירות שני' כדי לפוטרן ממע"ש אע"ג דמע"ש מקרי דשיל"מ וכן הדין בפי' שביעית, ול"ק כלל דהא מה דמע"ש חשוב דשיל"מ אף דצריך להוצאה היינו משום דבלא"ה הי' צריך להוליך דמי מע"ש לירושלים וכשפודה המע"ש אינו פודה רק כפי ערך שנתערב ולא נתוסף לו הוצאה ע"י התערובות וכשאין לו פדיון מבואר בדברי תוס' ב"מ נ"ג. דלא נחשב דשיל"מ להעלותו ולאכלו בירושלים משום דיהי' צריך להעלות בהוצאות יתר ע"י התערובות א"כ בכאן שאם נאמר מרובא פריש לא יהי' צריך להוצאה כלל לא נחשב ע"י הוצאה לדשיל"מ: הראי' השני' שהביא המל"מ מהא דפ"ק דפסחים ופ' הזהב מעות שנמצא בהר הבית חולין דאמרינן מרובא נפל דלא מע"ש ואף דהוי דשיל"מ ישבתי בימי חורפי בטוב טעם דהא מבואר בפ' מרובה בסוגי' דצנועין דאין אדם יכול לחלל מע"ש שאינו שלו וע' בתוס' קידושין דף נ"ו. הא דלא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו כיון דהנגזל א"י לחלל שאינו ברשותו וגם הגזלן אינו יכול לחלל מטעם שאינו שלו אין הנגזל יכול לחלל מטעם זכי' להגזלן