ישועות מלכו טז

שאין זה נוהג רק בישראל שכל ישראל מצווין להפרישו אף במקום דלא קאי בתרי עברי דנהרי כמש"כ בתוס' שבת ג' משא"כ בנכרי וישראל מומר כמש"כ הש"ך ביו"ד סי' קנ"א סק"ו ואע"ג שבס' דג"מ כתב דגם בישראל במזיד דינא הכי אינו מוכרח עיין ש"ך סי' קנ"ט ס"ק ו' וכיון שדינו כנכרי לענין מצווין להפרישו א"כ י"ל דל"ש לקנסו כנ"ל: סימן לז בעזהי"ת ה' שמות תרל"ב. כבוד ידידי הרב המאוה"ג חכם לבב מ' מאטיל נ"י אבד"ק גאווארטשאב. נידון השאלה באחד שנלקח ממנו יי"ש הרבה ע"פ עלילה והי' עומד כל ימות הפסח אצל פקידי השרים וזה מקרוב ראו כי הוא שקר ונתנו לו בחזרה אם מותר אחר הפסח יען כי הי' אנוס בדבר, ומעכ"ת צידד על פי דברי הנוב"י דבגזל חמץ ועעה"פ מותר לאחר הפסח, הנה באמת בחידושי הרמב"ן שנדפסו זה לא כביר כתב בהדיא דאסור אחה"פ אע"ג דהנגזל לא עבר על בל יראה, והנה מש"כ דהנגזל לא עבר על בל יראה י"ל לטעמי' אזיל דס"ל כשיטת הגאונים שהביא הרא"ש והר"ן בפ"ק דפסחים, גם לא ידעתי אם הנגזל מקרי אנוס דהי' יכול לתת במתנה להגזלן, ומ"מ מסתבר דלא עבר אדאורייתא דל"מ ברשותי' ומ"מ נראה מדברי הרמב"ן דאסור אחר הפסח, ומ"מ י"ל בנ"ד דאינו חמץ גמור דעיקרו מתפוחי אדמה והשעורה שנותנים אינו אלא כמעמיד וליכא אלא איסורא דרבנן וכיון שהי' אנוס לא החמירו כיון שיש הפסד גדול בדבר והוא עני ואביון לכן יש להתיר: ידידו סימן לח כבוד י"נ הרב המאוה"ג חכם לב מ' אפרים זלמן שי' אבד"ק פיעטרקוב דקוא. לאשר המכ"ז סיפר לי שהפראפענאטאר דשם יש לו שני שענקין א' בביתו וא' בשכירות הי' מקום להתיר אם יסכים מעכ"ת שישכור את החנות ששכר להקונה את כל המשקין וישים שם בחנות את כל המשקים החמוצים ומש"כ כ"ת דהו"ל רוצה בקיומו זה לא גרע משאר חמץ שנהגו למכור כיון שכבר הקנה לנכרי וזקף המעות בהלואה והו"ל כמקבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי שהרי החנות אינו אלא מושכר לו והרי משכירו עתה להנכרי הקונה, ואמנם אם לבו נוקפו להתיר זה בשכר שהוא חמץ גמור אמנם יי"ש דידן שנעשה מתפוחי אדמה לדעת רוב הפוסקים אינו אלא דרבנן יש לסמוך ע"ז ביי"ש ויחמיר שלא ימכור הקונה השכר בפסח לערלים, אמנם אם ירצה הנכרי הקונה למכור את [היי"ש] לערלים אין לו למחות בידו אחר שכבר מכר לו: ידידו ישראל יהושע החופ"ק קוטנא. סימן לט לכבוד הרב הגאון אב"ד קראשנעוויטץ שליט"א: הנה מעכ"ת כיון בקצת דבריו למה שבארתי בחי' ואכתוב כאן בתוספות קצת הנה בפסחים דל"א בישראל שהרהין אצל כותי והתנה במעכשיו אינו עובר, והקשה הר"ן נימא הואיל ואי בעי פדה ותירץ דבמחוסר ממון לא אמרינן הואיל, ולפ"ז ביש לו מעות או שכ' שיכול לסלק בשופי אסור ולא משמע הכי דאטו בגברא ערטלאי עסקינן וכל כי האי הו"ל להפוסקים והטוש"ע לבאר, ונ"ל דלא אמרינן הואיל אלא במקום שאין רשות אחר מבטל כההוא דחלה, דקודם שבאה ליד כהן הוא אינו של כל אדם ולא הוי של כהן] לכן (מטעם הואיל] נחשב לדידי' אבל ודאי קנין הגוף דאחר מבטל להואיל דידי' והיינו נמי טעמא דהקדש לא מקרי דידי' הואיל ואי בעי פדה (עי' תוס' פסחים מ"ו: ד"ה הואיל] דקנין הגוף דהקדש מבטל לקנין דידי' מצד הואיל] וכן מוכח לומר לר"ש דס"ל בב"ק פ' המרובה] דבר הגורם לממון כממון וחייב בדיני כפל, ואפה"כ בריש המפקיד משמע דהמפקיד זוכה בהכפל ול"א דיזכה הנפקד מצד גורם לממון] אמת שהראב"ד כתב דבעינן אחריות כל האונסין דוקא אבל קשה משואל אבל לפענ"ד כדפרישית דקנין הגוף דמפקיד סותר לקנין הגורם דהנפקד ומבטלו ודוקא בשל הקדש משלם כפל כיון דאין תשלומי כפל בהקדש אבל לא בהדיוט, וה"נ י"ל בהואיל לדידן, אמנם דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ה מה' חו"מ] דוקא במטי זמנו קודם הפסח והקשו בזה הא לאביי דס"ל למפרע הוא גובה א"צ הגיע זמן קודם הפסח, ובאמת דלכאורה דברי הרמב"ם ז"ל הי' מסתברין מאוד דהא חזינן בבכורות דף י"ו: במקבל צאן ברזל הוולדות פטורין מבכורה כיון דאי בא הנכרי ולא יהיב לי' דמי' תפיס ולדות מקרי יד נכרי באמצע, הא קמן דלא מקרי נפק מרשותי' דנכרי כיון דנשאר עדיין תפיסת יד בבהמות וולדות דאי לא ירצה הישראל לתת מעות יתפוס הבהמה והרי אין התנאי תלוי ביד הנכרי כלל מ"מ אקרי לא נפיק לגמרי [מרשותי'[ אף להקל [לפטור מבכורה] ומכש"כ להחמיר דעדיין לא מקרי נפיק מרשות ישראל גבי ב"י] ולפ"ז ל"ק כלל על דברי הרמב"ם ז"ל מהא דלאביי לא עבר (אף בלא מטי זמני'] דהא אביי באמת פליג על דין זה ע"ש בבכורות י"ו: ולדידן דקיי"ל כרבא נראה כדעת הר"מ ז"ל ותדע דהא חומרא דחמץ בב"י הוא אפי' בקבלת אחריות ופשוט דבקבלת אחריות לא מקרי יד נכרי באמצע לפטור מבכורה וכיון דחזינן דתנאי שאינו בידו מקרי לא נפיק לגמרי להקל [ולפוטרו מבכורה] כש"כ וק"ו להחמיר בחמץ: והנה המג"א בסי' תמ"ח סק"ה הביא בשם הרדב"ז דבמתנה ע"מ להחזיר עובר בב"י מדאורייתא משום הואיל ולא החזיר וכל שהתנאי לא נתקיים מקרי פקדון, והמג"א כתב דלא מקרי הואיל משום שאינו בידו ולכאורה קשה מהא דחלה שנטמאת ביו"ט דפריך בירושלמי ויפקירנו ומשני דאין אדם מפקיר דבר שאינו שלו ולפ"ד המג"א דלא אמרינן הואיל אלא במה שבידו א"כ לפ"מ דמסיק בש"ס דבהואיל אי בעי מתשיל פליגי א"כ קשה יתננו לאחר באם יתשל יהי' של המקבל והשתא שניהם לא יעברו דהבעל עיסה לא יעבור משום הואיל דהרי אם יתשל יהי' של אחר והמקבל לא יעבור דהא אינו בידו לתשול, אבל נראה דלק"מ דהא קיי"ל בגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש לפי שאינו ברשות הנגזל א"כ ה"נ אף אם יתשל לא יהי' של המקבל כיון דבשעה שנתן המתנה לא הי' ברשותו דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא, ובזכרוני שראיתי בתשו' לא'. מן הראשונים דמקדיש חפץ ומכרו לאחר ואח"כ נשאל על ההקדש לא אמרינן כיון דההקדש בטל ע"י שאלה תהי' המכירה קיימת דמ"מ מקרי דשא"ב וה"נ דכוותי': אמנם לפענ"ד נראה דדינו של הרדב"ז תלי' בפלוגתא דהרמב"ם והפוסקים בנכרי שהלוה לישראל על