ישועות מלכו קנ

מדאורייתא פוטר ודו"ק תדע דהתם לא שייך כלל מצהב"ע כמו בשוחט בשבת, ומש"כ להביא ראי' לדברי מהא דפרק בתרא דיומא דטבל ונבלה דמאכילין אותו נבילה ומדסתם משמע אפי' טבל למע' אע"פ ששניהם שווין ומזה הוכחת כדברי דבטבל למע' הוי עשה ול"ת תמהני עליך דדלית חספא ולא אשכחת מרגניתא שהרי כ"כ התוס' בשבועות כ"ד דאיכא בנבלה נמי עשה שא"ז ואיפכא הול"ל דהרי נבילה חמורה דאיכא נמי עשה וע"כ כמוש"כ דגם בטבל איכא נמי עשה מיהו ק"ל הרי בטרפה איכא נמי עשה דטרפה זאת החי' אכול וע' בפ"ב דחולין בשמעתא דמסוכנת דמבואר דאיכא בטרפה עשה וצ"ע על מוני המצות שלא מנו לעשה זו בטרפה: ואכתוב לך מה שבארתי בחי' ליו"ד סי' צ"ט ליישב מה שהקשו המפורשים בסוגיא זו דיומא למאן דס"ל דאין מבטלין איסור רק מדרבנן א"כ קשה יפריש קצת ויבטל ועוד הקשו לפ"ד הפוסקים דנבלה ושבת מחללין שבת דנבלה מקרי חמור דעובר על כל כזית א"כ טבל ותרומה מוטב להפריש ולא יאכל תרומה רק קצת משא"כ אם יאכל טבל וכבר האריך בזה הפר"ד ול"נ ליישב לפה"מ בסוף דב"ק בראה אונס לפניו ל"מ להפריש עליו דהו"ל אינו ברשותו א"כ ה"נ בטבל וצריך להאכיל ממנו לחולה או לבטלו לא מקרי ברשותו וזה עצה נכונה: ומש"כ לדחות מש"כ דהיכי דהלאו כולל מיתה כרת ומלקות לא נתן לדחות גם במה שאין בו כרת וע"ז כתבת לתמוה מפ"ק דיבמות גבי מחמר ליתא דבמחמר לדעת הרבה פוסקים ליכא ל"ת דלא תעשה כל מלאכה דאינה מלאכה כלל ומה"ט א"נ ביו"ט כמוש"כ הרמ"א באו"ח סי' תצ"ה וע' תוס' פסחים ה' ע"ב ד"ה וש"מ במש"כ בשם הריב"א וסברא זו מוכרחת לדעת הבעה"מ דס"ל במכות י"ג גבי ל"ת שקדמו עשה דאין לוקין מטמא שנכנס למקדש משום דאין עשה מנתק לאו שיש בו כרת ואכתי קשה ממצורע שנכנס לירושלים דלוקה הא אין בו כרת וע"כ כמוש"כ וא"כ י"ל כעין זה גם בעשה דדוחה לל"ת: ומש"כ עמש"כ דאפשר דאין עשה דמצה דוחה לל"ת דאיתקש לפסח דזה תמוה מדברי ירושלמי דהקשה דעשה דמצה ידחה ל"ת דחדש דע שהרגשתי בזה אלא שקצרתי במכתבי הקדום והוא דתלי' בפלוגתא דאמוראי בזבחים אי דבר הנלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש בתר למד אזלינן או בתר המלמד והנה מצה איתקש לפסח ופסח איתקש לתמיד דבעינן ממשקה ישראל א"כ י"ל דהירושלמי ס"ל דאזלינן בתר המלמד דהוא קודש ואין ללמוד מצה מני' ולדידן י"ל דאזלינן בתר הלמד דהוא חולין: מש"כ בהא דאבעי בש"ס דילן אם יש לפשוט מפשיטת הירושלמי לא ברירא לי והרי בפ"ד דברכות איבעי לן אי נשים מוציאות אנשים ובירושלמי סוף פ"ג דר"ה פשיטא לי' דמוציאות ואפ"ה אזלי הפוסקים לחומרא מיהו הרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו דמוציאות והרמב"ן במלחמות נדחק ולמש"כ יש ליישב מיהו בש"ע פסקינן דאינן מוציאות: על מש"כ דדוקא בכתובה כתבו התוס' דאפי' לרבי ל"ה בתרי זמני חזקה דנחשב קצת כגבוי הקשית דלא קי"ל כב"ה לא הבנתי הכי נעלם ממך דנחשב קצת כגבוי לענין מיגו להוציא: מש"כ בשם מוהרי"ט דמוכח ממכות פ"ג דיש מיתה בטבל למע' אנכי אינני רואה שום הוכחה משם וספר מוהרי"ט אין בידי תטיב לכתוב לי הוכחתו ואתה חזק בתורה ובמע"ט כנפשך וכנפש הדוש"ת ומברכך בברכת השנים. ישראל יהושע חופ"ק פולוטוסק. נא שלח לי ע"י המוכ"ז החיבור החדש של הרב הגאון מלינשיץ. סימן יא להנ"ל. מש"כ באות א' ראי' מפ"ק דיבמות בל"ת דמחמר יש לדחות למש"כ התוס' דעשה דכיבוד חמור דדחי לעשה ול"ת משא"כ בשאר דברים מיהו קו' התוס' שם מעשה דלמען ינוח י"ל למש"כ הר"ן בפ"ק דע"ז דמחמר שייך נמי בבהמת חבירו משא"כ עשה דלמען ינוח ונראה שהתוס' חולקין על הר"ן: והר"ש שכתב בס' הכריתות דאין עשה דוחה תרי ל"ת וקשה מנזיר אע"ג דאיכא ל"ת דהקפה ול"ת דנזיר וכן ראיתי לאחרונים שהקשו, ונראה דהר"ש ל"ק רק בגווני דשני הלאווין המה על ענין אחד אבל כאן שני איסורים הם ואין אחד מחזיק לחבירו זכר לדבר דאיסורין מבטלין זא"ז כן נ"ל נכון בישוב דברי הר"ש מ"מ קשה מל"ת דיו"ט דאיתא קרא מיוחד בפ' בא וקרא בפ' פנחס לכן דברי הר"ש תמוהין, וע' לעיל בה' שביעית]: ובהא דאמרינן בפ"ק דיבמות דל"ת דהקפה מקרי אינה שוה בכל קשה למש"כ הרמז"ל ה' עכו"ם דאשה מוזהרת להקיף את הקטן וי"ל וע"ש בתוס' ד"ה ואכתי שהקשו בהא דמטמא למתים דאין עשה דכיבוד דוחה ל"ת ועשה והרי טו"כ הוי אינה שוה בכל וי"ל לפ"ד הרמז"ל בה' אבל דהמטמא הכהן לוקה א"כ מקרי שוה בכל משא"כ במגלח הנזיר אי נימא דסוגיא אזלא אליבא דר"ה דאשה מותרת להקיף ולדידן י"ל דמקרי שוה בכל ואין להאריך בזה: באות ב' כתבת בדין שביתת בהמה ומחמר אי נוהג ביו"ט והרבה הארכתי בחי' לה' יו"ט ואכ"מ להאריך: מש"כ באות ד' טבל ונבלה למה מאכילין נבלה הא בשניהם איכא עשה ול"ת י"ל דטבל מקרי חמור דאיכא נמי גזל עניים ועוד י"ל כמו דאמרינן בפ' עשרה יוחסין שם זנות פוסל בישראל ה"נ איכא שם טבל דחייב עליו מיתה: מש"כ מדברי הירושלמי פלא הלא הוא פלוגתא דתנאי ואמוראי בזבחים פ' השוחט והמעלה מה זה תימא אם התוס' פוסקים כתלמודא דידן ורק הרמב"ם מחלק בין תרומות ומעשרות לבין שחוטי חוץ ומ"מ אין זה תימא אם הרמב"ם כותב בלשון יראה לי והראב"ד והתוס' חולקים: עמש"כ במכתבי הקודם דאפי' באפשר לקיים בהיתר מ"מ אי לא הי' אפשר הי' דוחה אפי' בדאפשר לא נפסלה המצוה משום מצהב"ע והבאתי ראי' מדברי התוס' ריש יומא הארכת בדברי הח"ש ולא ראיתי מש"כ הרז"ל באותה תשובה ולפ"ד העושה כלאים בציצית בזה"ז ל"מ מצהב"ע ובענינים אלו הארכתי הרבה בחי' לפרק לולב הגזול ובחי' ליבמות ובחי' לסוגיא דמאכילין הקל הקל ואין הפנאי מסכים להאריך: מש"כ באות ט' בענין תרי לאווין ליישב בהא דלא דחי עשה דמצה לעשה ול"ת דשבועה משום דאיכא תרי לאווין כוונת לדברי (עי' בלקוטי מרדכי לס' הכריתות אות תתקכ"ד, נה"מ] אמנם דברי הר"ש תמוהים: וביסוד דעשה דוחה ל"ת ועשה דישנו בשאלה והוא נלמד מיבמות ה' ק"ל מנזיר שמשון מה איכא למימר (וכ"כ בירושלמי דנזירות שמשון ל"ה מן התורה א"כ ל"ק ועי' יבין דעת כ"ט ועיין גבורות ארי להש"א סוף יומא ופלא שלא העירו מדברי הירושלמי הללו, נה"מ] והא וודאי דליכא למימר דנזיר שמשון שנצטרע אסור בתגלחת ובדוחק י"ל דלדידן אין ללמוד כלל מנזיר דהו"ל