ישועות מלכו קכג

בנהנה הוא או בהמתו משל חבירו ע"י הגרמתו או שחבירו עשה לצורכו אבל כשעושה לצורך עצמו או שבא אחד והאכיל שעורים של חבירו לבהמת אחר פטור כיון שהנאה זו באה לו ע"י הגרמת אחר ולא עשה לצרכו וה"נ דכוותי' ואע"פ שהש"ך בסי' שצ"א כתב שדין זה ספיקא דדינא מ"מ מספיקא אין לחייב ממון גם לדעת הש"ך: ובאמת הש"ך בעצמו בסי' ש"ו סק"ה האריך לחלוק על התוס' ורא"ש שדעתם דמנכה לו משכר טרחו מה שהי' ראוי להעלות עיי"ש שהקשה מיורד שלא ברשות ולפי תירץ השני של התוס' בהא דצבע גופא בסמנים דחברי' לחלק מיורד שלא ברשות דכיון דאין השבח בעין ע"ג צמר א"צ לשלם לו מה שנהנה א"כ מעיקרא לק"מ מהא דיורד שלא ברשות דהתם השבח בעין וניכר, ולכאורה יש להוכיח מדברי הרמב"ם ורש"י והמחבר דמדמו ליורד שלא ברשות דס"ל דשינוי' קמא דתוס' עיקר וכמו שהסכים הש"ך בעצמו בסי' ש"ו אמנם גם לדעת התוס' בשינוי' בתרא פשוט דאין זה ענין ליורד שלא ברשות או התוחב אוכלין של חבירו לתוך בהמת חבירו אם נאמר דצריך בעל הבהמה לשלם מה שנהנה דהתם בעת שנחסר הי' ממונא דידי' אבל כאן בעת שמדפיס ספרים אחרים נהי דגרם לו היזק מ"מ בממונו קעביד ומה ענינו לזה נהנה וזל"ח דהתם נהנה מדחברי' לכן לפענ"ד שלא כדברי הרב ז"ל ופטור לשלם: ונחזור לנד"ד הנה מש"כ הרב מוהרי"פ שיחי' דכיון שנהנה מעט בהנחת העצים ושרשי אילנות המחוברים מחויב לשלם כל מה שנהנה, והרב הלוי שיחי' השיב על דבריו דג"ז אינו ברור שיהי' מקרי נהנה וגם הרי"ף המחייב בחסרו אע"ג דל"ע למיגר היינו ביש מעט טורח (חסר איזה תי') לא כשיש לו מקום פנוי שאין לו הנאה של כלום הנה מדברי הרשב"א והר"ן והנ"י בסו"פ הבית והעלי' נראה מבואר דלא ס"ל חילוק זה אלא דאפי' ביש לו בית פנוי צריך לשלם כל מה שחיסרו גם לא ידעתי שהרי בלי ספק נהנה בשרשי אילנות שנשארו וגם בעלים התלושים המרובים לטלטלם ממקום למקום צריך הוצאה וגם שהמקום רחוק קצת, אלא שגוף הדבר צריך ראי' שנאמר דכמו שכ' התוס' בחיסרו מעט צריך לשלם כל מה שנהנה כמו כן נאמר בנהנה מעט דצריך לשלם כל מה שחיסרו הגם שי"ל מצד הסברא דלא עדיף מגברא דלא עביד למיגר ויש לו בית אחר דצריך לשלם כל מה שחיסרו מ"מ יש לחלק: אמנם מש"כ עוד הרב מהרי"פ שיחי' להוכיח מדברי המרדכי דפ' הגוזל קמא יפה השיב הרב מהרא"י מקויל שיחי' דהתם התנה בפי' שיתחייב. ומה שהוכיח עוד הרב מוהרי"פ שיחי' מדברי הריטב"א בפ' א"נ ד' ע"ג ע"ב גבי האי מאן דיהיב זוזא לחמרי דהמקבל לעשות דבר לטובת חבירו ולא עשה כל שהזיקו ברור חייב ומשמע דגם בלא הותנה שאם לא יעשה יתחייב מ"מ חייב, ובס' נה"מ בכמה דוכתא בפרט בסי' ש"ו הסכים לדברי הריטב"א וכתב שכן דעת הרשב"א ג"כ וז"א לפע"ד דאדרבה המעיין שם יראה דהרשב"א פליג ופי' דכוונת הש"ס דהי' להם לחכמים לתקן שיתנה באם לא יעשה ישלם אבל בלא הותנה פטור וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ן ור"ן בש"מ פרק המקבל דף ק"ד דעל הא דאמרינן דדרשינן לשון הדיוט גבי אם לא אעבוד אשלם במיטבא כ' דמדינא הי' אפ"ל דמה שהותנה שישלם במיטב היינו הפחת קרקע שנתייבשו האילנות אבל מה שעש' ראוי להעלות פירות אפשר דאין זה בכלל תנאי אלא דלזה לא הי' צריך להתנות דבלאו תנאי מחייב בפחת קרקע אלא ע"י שהתנה וכתב אמרינן ודאי נתכווין שישלם גם מה שהי' ראוי להעלות, והר"ן בחי' תמה על זה דבלאו תנאי גם בפחת קרקע א"צ לשלם עיי"ש שכתב דגם למאן דס"ל דשומרים חייבין בפשיעה בקרקע א"צ שישלם הפחת קרקע באם לא עביד בו והוביר הקרקע, ומבואר דבין לרמב"ן בין לר"ן כל שלא הותנה א"צ לשלם מה שהי' ראוי להעלות אלא דבשבח קרקע פליגי דלרמב"ן מחייב מה שנתקלקל הקרקע שנתיבשו האילנות והארץ העלה קמשונים ולהר"ן גם בזה פטור אמנם מש"כ הר"ן דגם למ"ד דקרקע לא אימעט מפשיעה פטור מפחת קרקע לא ידעתי למה, וראיתי בחי' הר"י מיגא"ש בפ' שבועות הדיינים שדעתו דקרקע אימעט מחיוב שמירה גם בפשיעה ומ"מ כתב דפועל דכרם שפשע והוביר חייב בפחת קרקע דאין זה פשיעה אלא מזיק ממונו נראה דס"ל דוקא פשיעה דאין הזיקו ברור אבל בהוביר דההיזק ברור מקרי מזיק ממש על פחת קרקע וזה כדברי הרמב"ן ומ"מ לד"ה אינו חייב בלא הותנה מה שהי' ראוי להעלות שכר שלא כדברי הריטב"א וכן עיקר: אמת שהרב תויו"ט בס' פלפלא חריפתא כ' בר"פ האומנין בבעה"ב שהטעה את הפועלים היכי שמצאו אתמול להשכיר דחייב מדד"ג דל"ד לחצר דקיימא לאגרא וסגר החדר בעדו דפטור דהתם לא ברור הזיקו, הרי דכשברי הזיקו מחייב אף במבטל כיסו, אמנם לא קיי"ל כן ויעויין חו"מ רצ"ב ס"ק ט"ו בשם רש"ל דגם בברי הריוח פטור ואפי' לרמ"א דס"ל דחייב היינו במשתרשי: ועוד נ"ל ברור דגם רמ"א דס"ל בסי' רצ"ב דאם ביטל כיסו והרויח דחייב לשלם להמפקיד הריוח דס"ל כשי' רמ"ה הובא בטור סי' שס"ג בגונב פרה והשכירה לאחר דהשכר לבעלים ומשמע דאפי' נטל הגנב השכר ועיי' בא"נ בהא דר' חסא אוגר זוזי והטעם שחילק שם בש"ס בין שכירות פרה למעות לענין רבית ל"ש כאן וכיון דעיקר המעות בעת שנתן לנכרי ברבית הי' של המפקיד שייך השכר ג"כ לו, ובחי' לחו"מ הארכתי קצת בזה, ובר מן דין נ"ל דודאי לא קיי"ל כריטב"א שהרי עיקר טעמו של הריטב"א דהו"ל כערב והיינו דאזיל בשי' הרמב"ן בזרוק מנה לים ואני חייב לך שחייב מדין ערב אבל לדעת התוס' והרא"ש דחלקו ע"ז ודוקא בבא הנאה ליד בן דעת חייב א"כ בפועל הבטל ממלאכה אין לחייב מדין ערב אלא מדד"ג והרי הרמ"א בחו"מ סי' ש"פ ובא"ע סי' כ"ט לא הכריע א"כ ודאי אין לחייב, וא"ל על האי דינא דסי' ש"פ דלמה לא יתחייב מדד"ג דל מהכא חיובא דערב הרי ע"פ הזיק ממונו, וי"ל דש"ה דאין דרך להשחית ממון ועבירה נמי איכא ואי אתי קמן הוינן מחינן בידי' לכן פטור דלא הו"ל לזרוק ממונו לאיבוד והא דאמרינן בירושלמי דפ"ב דקידושין שהי' פועלין חרשין כיון דלא זכה החרש רשאי לומר תן לפועל החרש ות"ל כיון דארחא בכך יתחייב משום דד"ג היינו דנהי דחייב משום דד"ג מ"מ א"ח לא משום שביעית ולא משום מעשר כיון דלא נעשה שליחו וכן לענין קידושין בצוותה לתת למי שאינו בן דעת נהי דמחויבת מצד דד"ג מ"מ כיון שלא בא מכחה לבן דעת וליכא דין ערבות אינה אלא כמלוה בעלמא והמקדש במלוה אינה מקודשת והא דמבואר בסי' שי"ב ביש זמן מיוחד להשכיר ושהה השוכר בתוכו אפי' יום א' מחויב לשלם הכל התם טעמא אחרינא כיון דשתק הר"ז כאלו גילה דעתו שרצונו לדור עוד דלא כ"כ לשווי' נפשי' רשיעא ולומר שרצה להזיק את חבירו וכן הא דמבואר לעיל דבחניות צריך להודיע י"ב חודש מקודם היא מהאי טעמא עיין היטב בב"י סי' הנ"ז מחידוש