ישועות מלכו קכ

סימן יט ב"ה יום ג' ל"א למב"י עשרים לפ"ק. בל"א למספר, הנני נותן בריתי שלום לאשכול הכופר, כבוד ידידי הרב המאוה"ג חכם לב כש"ת מו"ה חייקא שיחי' אבד"ק שעניצא יצ"ו. ולחר דשה"ט. הנה קשה עלי מאוד להשיב בד"מ אשר גם בימי התנאים נתקשו בדיני ממנות כמו שאמרו בירושלמי, ביחוד בענינים אלה אשר אין להם מקור נפתח בתלמוד, ועכ"ז לא אוכל להשיב פניו ריקם, וזה החלי בעזהי"ת מקור דינא דמערופיא הוא במרדכי פרק לא יחפור שכתב דיש מקומות שדנין דין מערופיא ומביאין ראי' מהא דב"ב כ"א גבי מרחיקין מצודה כמלא ריצה משום דשאני דגים דיהבי סיירא ויש מקומות שמתירין אפי' לכתחילה, והנה מש"כ הרב ז"ל דיש מקומות שדנין ויש מקומות שמתירין אפי' לכתחילה דייק הרב מהרש"ל בתשו' דמאן דדן ויליף ממרחיקין הדג יוציא אפי' בדיינים ומשמע לכאורה דאף מה שהרויח מוציאין ממנו והוא באמת פלא דהא אין כאן רק גרמא וע"כ לא מחייבינן בשבת אלא היכי דאדדקי' באדריני' דקעביד מעשה מצמצם בגוף האדם, אמנם לפע"ד הדבר ברור לפמש"כ הרשב"א בתשו' הובא ב"י חו"מ סי' נ"ד דגם גרמא בנזקין דאינו יוצא בדיינים היינו היכי שהנזק כבר נעשה אבל אם לא נעשה עדיין הנזק ודאי מנדין אותו שלא יעשה ולא יבוא ליד היזק, וגדולה מזה בשליש שהחזיר השטר למלוה אף שכבר עשה הרע והחזיר השטר מ"מ כל שלא פרע הלוה ע"פ מעשה הרע שלו מנדין אותו שיקבל עליו כל ההיזקות וזה נ"ל גם דעת הראב"ד ז"ל הובא בבעה"ת ובטור סוף סימן ק"ד דלא ליסתר לדברי הרא"ש בתשו' המובא בטור סי' ק"ז וכבר נחבטו גדולי חקרי לב ועיין בסמ"ע סי' ק"ז ס"ק ט"ו ובש"ך שם, אמנם המעיין יראה דתיובתא ליכא דבהא דתשו' הראב"ד שעדיין לא הגבו הב"ד ודאי כופין הב"ד את היורש שיסלק ההיזק הבא מחמתו, ויצא לנו מזה דאף שדנין דין מערופיא אין יוצא בדיינים מה שכבר הרויח אלא שהב"ד מכין אותו עד שתצא נפשו שיניח מעסק זה אבל אם כבר זכה אין מוציאין מידו וכן הדין באבק ריבית ושאר גזל דרבנן כגון מצודת חי' ועוף דאם בא ליטול מכין אותו עד שתצא נפשו שלא יעשה העול כמש"כ הרבה ראשונים ז"ל גבי מכות מרדות אבל אם כבר נעשה אין מוציאין בדיינים אלא דלצי"ש חייב להחזיר וזה דעת הרב רמ"א ז"ל בסי' קנ"ו ולחנם תמה כ"ת עליו, אמת שמדברי רש"ל בתשו' נראה שהבין הדברים כפשוטן דמוציאין בדיינים אף מה שהרויח, אמנם נראה שהרש"ל כתב תשו' זו בעוד שלא הגיע לידו ספר הב"י ולא ראה תשו' הרשב"א שהבאתי שא"כ הי' תופס הדברים כפשטן כמו שכתבתי, ומש"כ כ"ת ראי' מדברי תוס' גיטין לאו ראי' היא למימר דמוציאין בדיינים דהא דמצודת חי' ועוף אינו אלא לכתחילה והוא איסור דרבנן כי היכי דלא ליתי לאנצוי' א"כ הוקשה להם למה לי דרכי שלום ת"ל דפסקי לחיותי' וגרמא בנזקין אסור מדאורייתא דלא גרע מהשבת אבדה ע"ז כתבו דש"ה דפסקי לגמרי משא"כ במתניתין דאינו אלא באקראי, אמנם לומר דמוציאין בדיינים הוא זר לפע"ד גם יפה כתב כ"ת דהרמב"ם וטוש"ע השמיטו האי דדגים יהבי סיירא ונראה דס"ל דדיחוי בעלמא הוא והאי תנא ס"ל כר"ה דבר מבואה מעכב אבר מבואה דמסיק התם כתנאי, ולרשב"א הובא ב"י שיטה אחרת דגוערין ואסור לו לכתחילה ואין מוציאין ומשמע דגרע מגרמא בנזקין דבזה מנדין אותו ובכאן אינו אלא שגוערין כיון דאינו אלא מניעת ריוח, נמצא יש ג' שיטות בדין מערופיא ונראה דלהלכה קיי"ל כשיטת הרשב"א שהיא ממוצעת אלא דבמקומות שמתירין אף לכתחילה אף הרשב"א ז"ל מודה דאין מוחין בידם דהא עיקר הטעם כתב הרשב"א ז"ל דהו"ל כמכירי כהונה ובמקום שנתפשט שהיהודים נכנסים לכתחילה א"כ מעיקרא לא סמכא דעתי' דודאי מידע ידעי דנכרי פיהם דבר שוא ואפי' במעמ"ש דעת הרבה פוסקים דל"ש בעכו"ם אלא כיון דלכתחילה אסור לישראל ליכנס סמוך אהימנותי' דישראל אבל במקום שנתפשט היתר מעיקרא לא סמכא דעתי', ומעתה נתבארו דברי רמ"א על נכון, ועתה נבוא לנידן דידן דכבר זכה מכח הקאנטראקט אף במקומות שדנין דין מערופיא אין מוציאין בדיינים, כש"כ שכבר העידו הרש"ל והב"ח דלא שמענו מעולם שדנין במדינות אלו דין מערופיא ופלא בעיני מש"כ כ"ת שנתפשט בגלילותינו דין מערופיא ולפי הנראה הבין מעכ"ת מחכירות פרות שהמנהג לדין בזה דין מערופיא ואפי' אם לקח צריך להחזיר, אבל לפ"ד זה תקנה שתקנו כעין חכירות ארעדנא אבל מעיקר הדין אינו גם אין למדין תקנה מתקנה ובקל יש לחלק מכמה טעמים בפרט דש"ה דכבר החזיק בגוף הפרה ונכסי נכרי כמדבר וזכה מכח התקנה בגוף ופירות משא"כ כאן, ועוד כעין שחילק רש"ל בין דבר שדרך נכרי לשכור וחלב אין דרך נכרי לשכור כ"כ לפי שאין ישראל אוכלין חלב של נכרי: ע"ד כלל כיון דגוף דין מערופיא אין מבורר ולפענ"ד גם לדעת הדנין אין יוצא בדיינים אין כאן מקום לכוף הישראל השני שיחזיר מה שכבר זכה ע"פ דין דמלכותא, ומש"כ כ"ת דהו"ל ראוי שחייב מס למלך מה בכך מ"מ יכול למכור תדע דאטו במקומות שיש דין כרגא דמקרי ראוי לגבי בכור כדאמרינן בפ' חזקת אטו מי נימא שלא יכול למכור, את זה כתבתי לכבודו דמר לא להלכה ולא למעשה כי קשה עלי להחליט דין בדבר שלא עמדו שני הצדדים לפני רק לד"ת כתבתי זאת: ידידו הדוש"ת ישראל יהושע חופ"ק פולטיסק סימן כ ב"ה עש"ק פ' בלק י"ג תמוז תרנ"ב לפ"ק פה קוטנא ידידי בני הרב שיחי'. ע"ד השאלה, ראובן תפס אצל לוי עבור שמעון אחיו. ומחמת שלוי הי' חייב גם ליהודה תבע יהודה את ראובן לדין והתפשרו שראובן נתן לשמעון וועקסיל על חוב שלו ורצה יהודה שיהי' מעותיו בטוחים והלך ועשה חיפאטיק לבית של ראובן ועלה עם הוועקסלין על החיפאטיק, וכעת קבל יהודה החוב ורוצה ראובן שינקה לו הבית, ויהודה טוען שישלם לו הוצאות שהוציא לעשות חיפאטיק להבית וראובן אומר שאינו צריך שיהי' להבית חיפאטיק אבל רוצה שיהי' נקי שיוכל למכור כשירצה: אחרי שלא נתחייב לעשות לו חיפאטיק אין צריך לשלם הוצאות שהוציא, אמנם נראה מ"מ מחויב לשלם מה שהנאהו כמה שישומו אנשים כמה הי' רוצה ליתן לא' שיעשה לו חיפאטיק אפי' בעת שאינו צריך לה הגם שיש לדקדק בדברי תוס' ב"ק דף ק"א ע"א ד"ה או דלמא מ"מ אין דברי תוס' מוסכמים עיין בש"ך סי' שס"ג ס"ק י"א: דברי אביך ישראל יהושע אבד"ק קוטנא.