ישועות מלכו קטז

שכן אמר שלוחו ושלוחו של המצוה אומר שלא נפרע מ"מ נראה דחייב וכן כתב בתשו' מהרי"ט חח"מ סי' פ"ה בראובן שהי' חייב מעות לשמעון ועשה שמעון מורשה לגבות חובו מראובן ובא ראובן למקום המורשה וטען ראובן שעשה את בנו שליח להתפשר עם המורשה ושכתב לו בנו שכבר התפשר עמו והמורשה כתב לשמעון שלא נתפשר ושלא יתפשר וכתב המהרי"ט דנחשב טענת שמעון המלוה כברי וטענת ראובן כשמא בפרעון לפי שאם היו שניהם עומדים לפנינו המורשה של שמעון המלוה עם בן ראובן הלוה הי' הדין שמורשה שמעון גובה מראובן וגם בן ראובן המורשה מראובן נשבע ונוטל מעותיו מראובן שצוה לפרוע בשבילו כמו בחנוני על פנקסו אמנם לכאורה קשה מה ענין זה לחנוני על פנקסו דהפועלים טענו ברי שלא נתפרעו אבל כאן שמעון המלוה אינו בא בטענת ברי כ"א ע"פ מורשה שלו ומה חזית דאזלית בתר מורשה דמלוה ניזל בתר דלוה ולמה יהא חשוב טענת מורשה דמלוה כברי לגבי טענת המלוה ולא נחשב טענת מורשה דלוה כברי לגבי לוה, אמנם אחרי העיון נראין דברי המוהרי"ט וראויין למי שאומרן דודאי מסתבר דטענת ברי דאחר לא נחשב כטענת ברי ואע"פ שעשאו הלוה שליח שהרי יאמר לו המלוה לאו בע"ד דידי את ולא כ"כ דלוה להאמין את השליח שלו שיהא נחשב כאלו טען בעצמו ברי אבל המלוה כשמונה מורשה שלו ע"ד כן שיהי' נחשב ברי של השליח כאלו הי' הוא בעצמו טוען ברי ואין ללוה לומר מה לי בכך שאתה ממנה שליח שיהא נחשב הברי שלו כאלו טענת אתה ברי ז"א שהרי אין הלוה נפטר עד שיגיע לרשות המלוה או שליחו נמצא שמה שנפטר הלוה בהגיע ליד השליח הוא רק ע"י שמונה המלוה אותו לשליח ואין הלוה נפטר אלא לפי שעשאו המלוה שליח א"כ בע"כ הוא צריך להסכמתו של המלוה על השליח וע"ד כן עשאו שליח שיהא דיבורו והברי שלו כאלו בעצמו טען, וא"ל א"כ בהאי דסי' קכ"א בעשאו שליח לקבל מעות דמקרי טענה דמלוה כשמא חדא דהתם כיון דטעין הלוה ברי ממש לא נחשב טענה דמלוה כברי ממש, משא"כ לגבי שליח דלוה, ועוד דהתם כיון דא"ל שלח לי ע"י פלוני נעשה הלוה שלוחו שהרי עפ"י דיבורו של המלוה עשה א"כ מצי למימר לי' הלא עשיתי שלוחתך והו"ל כחנוני על פנקסו משא"כ כאן שהרי הערלים המביאים את התבואה אינם שלוחיו של המלוה ואם נאנס באחריות הלוה קאי וכמבואר בפ' השואל ואין לחלק בין נד"ד לנידון מוהרי"ט דהתם לא ידע המלוה שהלוה יעשה שליח משא"כ כאן שידע שהמוכר ישלח לו ע"י הערלים ז"א דהא מ"מ לא נעשו הערלים שלוחיו של הלוקח כ"א של המוכר דעד שבא לרשות המורשה ברשות המוכר קאי לכ"ד, גם א"ל בין נד"ד לנידון המוהרי"ט דהתם שלוחו של הלוה פרע ממעותיו ועוד שצוה לו להתפשר משא"כ כאן דז"א דהמעיין בדברי מהרי"ט יראה דגם בפרע שלא ע"ד פשר דינא הכי וגם אין טעם למש"כ לחלק בין נתן מעותיו בין א"ל שיתן מעותיו של השליח כיון שצריך לחזור ולפרוע לשליח הי' נראה שזכה הלוקח ומ"מ צריך הממונה לקבל בח"ח שלא הי' יותר מכפי אשר נרשם בפנקס שלו: ידידו ישראל יהושע. סימן יא ב"ה יום א' לסדר חצוה תרמ"ז לפ"ק קוטנא. לכבוד י"נ הרב הגאון המפורסם פרי צדיק יסוד עולם כש"ת מו"ה יעקב לאנדא שיחי' אבד"ק נאשעלסק. אחדשח"ט. בדבר אחד אשר הטעה את חבירו כי א"ל אשר הוא נו"נ עמו באמונה והוא מקבל הסחורה בעיר לאדזי בכו"כ והוא נוטל ממנו ריוח כפי המדובר ביניהם ונתברר כי אינה אותו והוא קנה הסחורה בלאד' בזול יותר מכפי מה שאמר לו:. הנה באמת נסתפקתי בזה יותר מארבעים שנה כי י"ל לפ"מ דמבואר בחו"מ סי' רכ"ז סעיף כ"ז דאין בו אונאה כיון דלאו ע"ד שיווי מקח נחית, א"כ י"ל דה"ה בהיפך לפמש"כ הרא"ש בפרק הזהב דהטעם דפחות משתות דהוא מחילה לפי שאין המוכר והלוקח יכולין לכוין בצמצום שיווי המקח וכ"ז היכי דנחתי ע"ד דשיווי המקח, ובאמת גם הרמ"ה ז"ל בחי' לבתרא פרק המוכר את הספינה כתב להדיא דאפי' אם התנה בהדיא ע"מ ששוה כו"כ ונמצא שלא הי' שוה לא מקרי ביטול התנאי דכל פחות משתות מקרי שיווי, וה"ר מהא דאמרינן בב"ק בפ"ק דבר השוה כל כסף קרקעות דאלמא מידי דלית בה אונאה מקרי שיווי המקח וה"ה פחות משתות (ויעויין באחרונים בא"ע בהא דמבואר בקידושין דהמקדש בשיראין ואמר ששוה חמישים ולא שוה חמישים דאינה מקודשת, מה"ד באם הוא פחות משתות, ולדעתי יש לפשוט זאת מהא דרמ"ה שכתבתי), וזה שייך דוקא בנחית ע"ד שיווי המקח שא"א לאדם לצמצם בשיווי מקח אבל לא שנו"נ באמונה שלא נחית ע"ד שיווי מקח רק כפי מה שקנה י"ל דאין הפרש בין שתות לפחות, וראיתי בתשו' מהרשד"ם סי' תל"ג בא' שמכר גיזת צמרו לחבירו וא"ל כל ליטרא קנה הוא בעד ג' לבנים וחצי ואח"כ נתברר שקנה בעד ג' לבנים שצריך להחזיר לו אונאתו דלא אמרו הנו"נ באמונה אין לו אונאה אלא כשנו"נ באמונה, אמנם התם הי' שתות שהרי מכר לו שוה ששה חצאי לבנים בעד שבעה וקיי"ל במכר שתא בשבעה דיש לו אונאה, אמנם אין מזה הוכחה דבפחות משתות דקיים המקח והו"ל מחילה דאיכא למימר דמעשה שהי' כך הי', אמנם מש"כ כ"ת אם יש לדמותו לדבר שבמשקל ובמנין דאפי' בפחות מכדי אונאה חוזר, האמת כי כן חשבתי לפום ריהטא, זה רבות בשנים, אמנם כ"כ הר"ן בפ' הא"מ דגם בטעות במדה אם אפשר להשלים משלם ואפי' לזמן מרובה, וזה דעת הרמב"ם ז"ל, ובחי' לחו"מ סי' קצ"א הארכתי בזה, ועיין בחי' הרמ"ה בפ' הספינה דבשעת משיכה נקנה לו המקח וכאן אפשר להשלים המעות, ולחלק בין טעות במדה לכאן דהכא ל"ש לומר בשעת משיכת המקח כיון שא"ל בעד סך פלוני לקחתי ואני מרויח כו"כ לכן תן לי כו"כ כיון שהוא ידע שהוא קנהו בזול יותר לכן מה שא' כו"כ תן לי הו"ל כחזרה ממה שאמר תחילה שנו"נ לפ"מ שקנה ולפי ערך קשה לחלק בין השוין, וקצת הי' נראה לדמותו להא דמבואר בח"מ דהמוכר לחבירו ביוקר לפי שממתין לו המעות דהמקח קיים וצריך למוכרו כפי השער שבשוק. אמנם הרמב"ם ז"ל חולק ע"ז וס"ל דהמוכר יכול לומר אין רצוני למוכרו בזול כ"כ ואם הוא איסור עד"ז לא רציתי למכור, אמנם רוב הפוסקים חולקים ע"ז, עמל"מ בפ"ח מה' מלוה ולוה ולפ"ד הרמב"ם צריך לחלק בין בנעשה באיסור אונאה שצריך לחזור לפי שהטעה את הלוקח וא"ל שכו"כ מדתו בין למוכר ויש חשש רבית א"כ ג"כ הטעה את הלוקח אמנם הואיל ולא מצאנו מפורש, ומדברי הרשד"ם אין ראי' לא לכאן ולא לכאן טוב לפשר: ידידו הדוש"ת ישראל יהושע חופ"ק קוטנא סימן יב שאלה ראובן קנה זה שנים רבות שלשלת בחזקת שהיא של זהב והי' עלי' חותם שקורין