ישועות מלכו קיא

דקיי"ל כרוב פוסקים אע"ג דנאמן במיגו להכחיש עד כשר גם בקרקע א"ו דהתם דהוא לצורך ממון אמרינן דמעיז גם נגד ע"א אבל אין אדם עושה שיתבזה גם קצת בדבר שאין לו הנאה של כלום, ומש"כ הרא"ש דא"א מיגו ל"ד קאמר, ומצאנו הרבה פעמים שלשונות שוות והכוונה מתחלפת ועיקר הטעם שלא הי' לו להשטות שאין לו הנאה של כלום על סמך שיעיז פניו נגד אנשים אשר יקובל קצת אצל המון בדבר שאין לו הנאה של כלום, אבל כאן שהאשה רוצה להצטדק כדי שתעמוד תחת בעלה שפיר אמרינן מיגו גם נגד פסולים, ולא עדיפי פסולים מעד כשר דנאמן במיגו שיכול להכחיש עד כשר היכי דליכא שבועה דאורייתא כמבואר בפוסקים לכן אין שום חשש מחמת הודאתן: עוד ראיתי לכ"ת שכתב דאפשר דפ"ד של הנחשד ומהימנין לי' במה שאמר שנתיחד עמה ולא מהימנין לי' במה שאמר שלא בעל כמש"כ הרשב"א בקינא לה ע"פ שנים ונסתרה דמהימן ע"א שזינתה דגם הנחשד מהימן שזינתה עמו דפלגינן דיבורא ה"נ, ואני אומר שאין זה ענין לפלגינן דיבורא, דהתם מעיד על ענין שלם שזינתה ונאסרה על בעלה וכן בפלוני רבעני לרצוני מעיד שחייב מיתה שעבר על עבירה שחייב מיתה וכן בכת"י הוא זה מעיד על ענין שלם שהשטר נכתב מידי שני עדים אלא במה שאומר שהוא רשע בזה פוסל עצמו בזה פלגינן דיבורו, לא כשעוקר העדות וחוזר בו תכ"ד שהרי הסתירה אינה אוסר מצד עצמו רק היא הוכחה על עבירה שבעלה וכיון שחוזר תכ"ד ואומר שלא בעלה הר"ז עדיף מחזרה תכ"ד, וכעין סברא זו כתב הר"ן בפ' האשה שנתארמלה דעדי קיום השטר כשאומר על תנאי היו דברינו נאמן ולא אמרינן הרי קיימו השטר ואין ע"א נאמן לומר תנאי לפי שנחשב כאלו לא הי' קיום כלל אבל כשאומר ע"א שפרוע הוא אע"פ שאומר בתכ"ד לקיום מ"מ כיון דפרעון מלתא אחריתי היא אמרינן דאין ע"א נאמן, דפרעון מלתא אחריתי הוא ונאמן על הקיום ולא על הפרעון א"כ פשיטא כאומר סתירה הי' אבל לא ביאה הר"ז כעוקר ההוכחה על הדבר, ובאמרו אנוסים היינו מחמת ממון משים עצמו רשע אבל כאן במה שאומר שלא בעלה אינו עושה עצמו רשע, וראי' גדולה לדברי מהא דאמרינן בירושלמי דסוטה סו"פ מי שקינא דבעי התם בסוטה כשיש שלשה עדי סתירה ואחד מהם אומר שלא הי' טומאה אם אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואין כאן עדי סתירה ופשיט לי' דהיתה שותה וע"כ לא איבעי' להו אלא בג' אבל אם היו שנים ואחד מהם אמר שנסתרה אבל לא נטמאה לא היתה שותה אע"ג דמבואר בירושלמי דאין ע"א נאמן בסוטה אלא להחמיר ולא להקל דהא מסיק דבג' היתה שותה אע"ג דאיכא ע"א שאמר שלא נטמאה ואין השנים מכחישין אותו שהרי לא העידו אלא שנסתרה אבל מטומאה אינם יודעים כלל א"ו דאין ע"א נאמן להתיר כשהי' עדי סתירה ואפ"ה בשנים ודאי אינה שותה ומותרת לבעלה שהרי העד שאומר שנסתרה הוא עצמו אומר בתכ"ד שאין זו סתירה המביאה לידי חשד לפי שלא הי' בעילה א"כ תמה על עצמך אם שני עדים כשרים שאמר אחד מהם נסתרה אבל לא נטמאה מותרת לבעלה דעקר דיבורו והו"ל כאומר תנאי בנד"ד לא כש"כ, ודע שמדברי הירושלמי מבואר שלא כדברי הפלאה שכתב דבעדות סוטה כשם שנאמן ע"א לאסור דראה שנטמאה כך נאמן להתיר דיודע ודאי שלא נטמאה, והירושלמי הנזכר הוי תיובתי' ובס' נו"ב ראיתי שנסתפק בזה והעיקר כמש"כ: גם נראה שלשון שלא תפגשי עם הנחשד ואם הוא יהי' בחדר תלך למקום אחר אין זה אלא כמו שלא תדברי עמו דלא מקרי קינוי שהרי גם כשיש אנשים אחרים אצלו שלא נחשדו הזהירה שלא תהי' באותו חדר, ואינו דומה לאומר לה אל תסתרי עם מאה אנשים דמבואר בירושלמי ריש סוטה דמקרי קינוי דהתם חושד את כל האנשים אבל כאן נראה שלא חשדה משאר אנשים המצויין בחדר ואעפ"כ הזהירה שלא תהי' בחדר שהוא שם א"כ אין זה קינוי, ומצד דבר כיעור יפה כתב מעכ"ת דגם לרא"ש לא נאסרה כיון דיש לה ולד, גם נראה שאין בעדותה של הבתולה עטיל בת חורגה של אבי הבעל הנחשדת אף דבר כיעור שמה שהעידה שבא בלט לחדר של הנחשדת ושהה שם לערך רבע שעה ואח"כ נשתקעה בשינתה עד הבקר ולא ידעה מיציאתו אפשר שגם איסור יחוד לא הי' יען כי היתה ישינה אז והרי כולם הגידו שבשעה שנשתקעו בשינה לא שמעו בחזרתו מן החדר ואז הי' זמן שינה וקרוב הדבר שהיתה ישינה אז, ובתשו' פ"מ ח"ג סי' כ"ב פילפל אם טענה שבא עלי' בעת שינה אם נאמנת (ועיין לקמן ק"ד) והיינו בביאה ממש שאז רוב נשים מרגישות בבא עלי' משא"כ ביאה בחדרה שאין רוב נשים ואפי' אנשים מרגישים בעת השינה נקישת הדלת, וכן עדות הבתולה ריזל אין בו דבר כיעור שהרי היא בעצמה אמרה שלא הי' אז זנות, ואין כאן עדות בדבר כיעור אלא עדות של ר' שלמה שראהו נכנס והיתה ערה ששתקה את הילד שהי' בוכה ואין ע"א נאמן להוציא אשה מבעלה, גם יש לדין שאין כאן גם כיעור שבשעה שנכנס היתה ישינה ומה ששמע שנתהפכה האיבערבעט שכיח בעת שינה ג"כ, ואע"פ ששמע שהיתה ערה אח"כ לא ראה ושמע שדברה עמו דברי תפלות ואפשר שבקשה ממנו שיצא החוצה ולא רצתה לביישו וכמו שראיתי אח"כ לכ"ת שפלפל כן בשם ספר חתם סופר, ומ"מ אזדה חזקת צניעות שלה שהרי היא בעצמה הודית שחיבק ונשק אותה ונגע בבשרה והחליק אותה ואחר שהי' פ"א אצלה אע"פ שי"ל שלא רצתה לביישו ובטחה שאם ירצה לאנוס אותה ולעשות מעשה תצעוק על אנשים להצילה מ"מ הי' לה אח"כ לסגור הדלת לבל ישיב לבוא לחדרה בפעם אחרת, אמנם אינה אסורה לבעלה ואם רצה לקיימה יקיימה: אחר שכתבתי דברי אלה עיינתי בדברי הס' חת"ס סי' צ"ו שהביא כ"ת, ורוב דבריו במחכ"ת המה בלתי נכונים ראשית דבריו כתב שסוטה שקינא לה בעלה ונסתרה כיון שעשאה הכתוב כודאי כמבואר בפ' כשם א"נ במיגו ואלו הם דברים דחוים שהרי חזקה שלא איתרע ודאי נידון כודאי וסוקלין ושורפין ע"ז מ"מ היכא דאיכא הפה שאסר מהימנא כמבואר בכתובות ד' כ"ב כש"כ סוטה דאינה ודאי גמורה כמבואר ביבמות דף י"א, ולדעת רוב פוסקים לוקין על סוטה ודאי לא על סוטה ספק, ולא עוד אלא דגם לדעת התוס' דגם על ספק סוטה לוקין נראה דוקא הבעל דלא קים לי' בגווה אבל איהי אינה לוקה לפי שאומרת ברי שלא נטמאה, וגם הנחשד נראה שלא נפסל בבירור לעדות, ומה שאמרו ספק כודאי טבע כ' הדמיון היא כך שהוא כמוהו, ומ"מ אין שוה ממש כמו שהאריך הגאון ח"צ בתשו' בענין יתר כנטול, ואם במקום דהיא אומרת שנתקדשה ונתגרשה הפה שאסר אע"ג שאם היו העדים לפנינו היתה חייבת מיתה על ביאה מאחר מ"מ אמרינן אחרי שאנו מחזיקים אותה למקודשת ע"פ הרי אומרת שנתגרשה וה"נ אע"פ שאומרת שנסתרה וע"פ דברי' היא כודאי שזינתה ואינו ודאי גמור, הרי היא אומרת ודאי גמור שלא פעלה און, והאריכות בזה הוא אך למותר גמור, והראי' שהביא א"צ להשיב עלי' כי אינה ראי':