ישועות מלכו קז

והנה בפי' סדר חליצה בסי' מ"ו כתב ע"ד הטור שהצריך להתיר להחולץ את שבועתו שנשבע לחלוץ שלא יהא חשש מעושה כתב בב"י דאם נשבע שלא ישא אחרת אין כאן חשש חליצה פסולה דמצ"ע ראוי היא רק ארי' רבוע עלה והביא דברי הגה"מ דאם נשא אשה מנדין עד שיחלוץ ול"מ חליצה מעושה גם דברי הרא"ש בתשו' דנשבע לחלוץ ליבמתו ל"מ נשבע לבטל המצוה דבדידי' תליא והיינו אע"ג דבגט המנהג להתיר לו השבועה, אינו אלא חומרא בעלמא אבל מצד הדין לא מקרי חליצה מעושה, לכן בחליצה אין להקפיד כ"כ, ולפ"ז בחדר"ג דד"א גרם לה לא הוי ח"פ, והגה"מ שכתב בשם הרא"מ דהי' מתיר החדר"ג הוא רק משום חשש ח"פ דא"ר לביאה: והנה הרש"ל ביש"ש כתב דל"מ ח"פ דכיון דאינו משום זיקה וכמו ח"ל, ולדעת הרמב"י והטור גם ח"ל מקרי ח"פ אמנם העיקר נראה כהב"י כיון דאינו מצ"ע רק ד"א גרם ל"מ ח"פ תדע דהא אפי' לרע"ק דס"ל א"ק תופסין בח"ל מ"מ מודה באסרה ע"ע הנאת תשמיש מהיבם דהיא זקוקה לו אף דבנעשית ח"ל אחר שנפלה לפניו נפטרה מזיקתה כמבואר ביבמות דף פ' גבי פ"ד והרי ביבמות דף צ"ד אמרינן דגם לר"ע אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי וקשה הא לא שביק היתירא ואכיל איסורא וחזקה אלימתא היא כמו באומרת גרשתני ואע"ג דהתם מחמרינן היינו משום א"א דגרושה קלא אית לה או שהבעל מתכוין לקלקלה וזה ל"ש כאן דבידה לאסור הנאת תשמישה, ומלבד זה הדבר זר מאוד דלרע"ק תוכל היבמה להפקיע עצמה מיבמה ע"י שתאסר עצמה מהיבם וע"כ כיון דהוא מצד ד"א גרם לה אינו מפקיע ה"נ לגבי ח"פ: ודאתאן עלה מעיקר הדין נראין דברי רבותינו הב"י והרש"ל דזה ל"מ חליצה פסולה כיון דאינו אלא איסור שבדה ולמש"כ דגם הרשב"א ל"ק דהפנוי קודם רק לדידהו שנהגו ביבום אלא דכבר הורה הב"ש דהפנוי קודם וכ"כ דאע"ג דכבר בא בקשרי שידוכין מ"מ לפ"ד הב"ש הן קודמין, והנה ראיתי להרש"ל בפ' מצות חליצה שכתב דאף למ"ד דמצות יבום קודמת בעקרה וזקנה דלאו בת בנים לד"ה חליצה קודמת ואנכי איני רואה שיהי' כן דעת התוס' יבמות דף כ' הא לדידהו הא דאלמנה מן האירוסין מתייבמת מדאורייתא היינו רק בהעראה והרי בהעראה אין אשה מתעברת ואפ"ה אמרינן התם דבמקום יבום חליצה לאו מצוה היא ומזה מבואר שלא כדעת מוהרש"ל: ידידו ישראל יהושע. סימן צח שנית להנ"ל. בענין הנ"ל. ב"ה ער"ח אלול תרט"ל קוטנא. קבלתי מכתבו האמנם דבריו תמוהין עכ"ז לא מנעתי מלהשיב ע"ד שכתב שא"ר מב"י שכתב שבועה מקרי עולה ליבום מטעם דאינו מחמ"ע רק ד"א גרם לחר"ג דבשבועה מהני שאלה משא"כ בחר"ג, המעיין בדברי הב"י בפי' חליצה סי' מ"ו יראה שלמד דין נשבע דל"מ ח"פ מדברי הגה"מ וכתב דנקטינן כדברי החולקין על הרא"מ שא"צ להתיר לו חרדר"ג כי היכי דלא להוי ח"פ (וראיתי בכתבי הרה"ג השואל המנוח ז"ל דתמה ע"ז דהב"י הביא ראי' מכח כש"כ אם החדר"ג א"צ להתיר לו מכש"כ שבועה דאיתא בשאלה אבל במכ"ת ראיות כ"ק זקיני ז"ל נכונה דהרי הב"י כתב בדין שבועה דלא קיי"ל כהרא"מ ואי כדברי השואל למה לו להב"י לדחות דברי הרא"מ להעמיד דינו בשבועה אחרי אף להרא"מ מ"מ יצדק דינו בשבועה וזה פשוט. המגיה]: ומש"כ עמש"כ דיכול לכונסה כדי לגרשה תיכף דאסור לו לישאנה שמא תחזור בה ולא תאבה להתגרש, ל"י האיך כתב דברים כאלה דודאי ע"א נאמן באיסור שבועה ואם היא מבטחת ע"י שבועה או בשאר דבר שתקבל ממנו גט תיכף אחר הכניסה מותר לו לכנסה ול"ח שתעבור וזה א"צ לראי': אמנם מש"כ להקשות על דברי רש"ל בזקנה ועקרה מדברי התוס' יבמות וכתב כ"ת ע"ז דמדברי התוס' נראה דהעראה מקרי הקמת שם יאמין לי כי ג' אנכי ידעתי מדברי התוס' אמנם תירוצו של התוס' בהעראה דמקרי הקמת שם צ"ל גם בעקרה וזקנה שהרי דרשינן מאשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת ואפ"ה זקנה ועקרה בנות יבום ננהו משום דכל דאין החסרון בתולדה בנות יבום נינהו אדרבא העראה גרע טפי דהו"ל כדש מבפנים וזורה מבחוץ זה הי' כוונתי מעיקרא דכשם דבזקנה כיון דלאו בני לידה נינהו חליצה קדים מכש"כ בהעראה נימא דחליצה קדמה א"כ מבואר שלא כדברי רש"ל מיהו הרשב"א והר"ן חלקו שמה ע"ד התוס' וס"ל דגם הגמר ביאה מותרת ותל"מ, רק החיים והשלום: ידידו ישראל יהושע חופ"ק קוטנא. סימן צט ב"ה יום ד' ה' אדר תרמ"ט לפ"ק קוטנא. שוכ"ט לכבוד י"נ הרב הגאון המפורסם מו"ה פינחס רויטענבערג אבד"ק פילץ שיחי' מכתבו בא לפה בעת שלא הייתי בביתי קרוב לשלשים יום לזאת נתעכב מכתבי והנה בגוף הדין אין בזה יותר מעדי כיעור ולדעת הב"י ורמ"א לדעת הרי"ף והרמב"ם דאין מוציאין מבעל בע"כ כשיש לה בנים מבעלה אלא שהח"מ החמיר בדבר דבע"כ וקלא דלא פסיק גם ביש לה בעל תצא לדעת הר"מ, אמנם אינו מוכרח שיהי' הלכה כן בפרט דהכא יצא קלא ע"י ע"א ואף שאין עדות ברור מ"מ לדעת התוס' בחשוד על עריות פסול דנחשב כחשוד לאותו דבר, ויעויין בחי' לחו"מ שכן גם דעת הרשב"א, אמנם בכאן על עדות הגנבה לא הי' עדות ברור וכיון שאינו מענין עריות אין מקום לפוסלו בחשד וקלא, אמנם מה שיצא עליו קול שהוא נואף אם הקול הוא בעסקי עריות לדעת התוס' ורשב"א אינו כשר לעדות אשה גם להחמיר בקול, ועכ"ז יש להקל שלא לכופו להוציאה, אמנם בודאי הב"ד אומרים לו שמצוה לגרשה ויכול לגרשה בע"כ גם אחר תקנת רגמ"ה אבל אין כופין אותו לגרשה משום חשש גט מעושה: ידידו לנצח הדוש"ת ישראל יהושע חופ"ק קוטנא יצ"ו. סימן ק שאלה אשה שלא הי' בעלה בביתו ארבעה שנים ויצא עלי' קלא דלא פסיק שהיתה מעוברת וילדה והעידה אשה אחת שהלכה עמה להדאקטאר שיתן לה סמים להפיל הולד והמילדת העידה שקבלה הולד והי' בו עוד חיות והי' זכר ואיש אחד קרוב שלה העיד כאשר ילדה הולד קבר הוא אותו אצל הבית עלמין עוד יש עדות נשים ששרתו עמה ביחד בווארשא וראו ששכבה עם בחור אחד אשר הקול הוא שממנו נתעברה אם לכוף הבעל שיוציא אותה: