יש מאין חלק ב תמו

שייכי לנד"ז והוסיף פנ"י להוכיח שהרמב"ם והרא"ש שאנו סומכים עליהם ס"ל שאין הרוב כופין את המיעוט והנם שהרב מר ואהלות ח"מ סי' וי"ו כתב מהרב"ח שהש"ע פסק בב' מקומות שכופין הוא ז"ל הוכיח שלא כ"כ רק בענין מסים ומה גם בענין מינוי שהש"ע בא"ח סי' ג"ן פסק דמינוי ש"ץ אפי' יחיד מוחה ועוד דאפי' למ"ד כופין אינו אלא ברובו מתוך כולו ומה שהשמש חוזר ומחתים אין בזה אפי' ריח רוב ועילא מן כל שצריך הסכמת חבר עיר וגם מרן מודה למור"ם שגם בהסכמת העיר צריך חב"ע ואם לא הסכים תחלה אינו מועיל מה שיחתום לבסוף עש"ב עוד ומזה תבין לנד"ז כי הוליד חסרו"ן כ"ז וכ"ש דלפי המשוער שהחת"י שבידו אינם אפי' מיעוטא דמיעוטא לפי רוב הקהל ה' יוסיף עליהם ועיין בענין בזה בדר"ת ה' שחיטה סי' א' מאות ר"ח ואילך ובזה לא יכולתי למצוא לו זכות גם מצד זה ובזה החליטה דעתי שאולי הכתב שעשו ביניהם והיו באים תחלה לדון להם אם יוכלו למנעו מלהכנס הגם שבא בטענות הללו היה הדין נותן שהם זכאים הגם שקנה בזוזי אותה חזקה מאחר שהמוכר לו נדחה מחזקתו וכמש"ל הבא מכחו אין לו חזקה והמה אשר קדמו וזכו במקומו לשמש לבדם המה החזיקו גם בחלקו ועיין למהראנ"ח ח"ב סי' ע' בראובן שהיה לו חזקה שיתפללו בביתו ומחמת סבה עזב את העיר ושמעון התנדב שיתפללו בביתו ושוב מכר ראובן את ביתו ללוי ותבע לוי שהזכות שלו ויחזרו להתפלל בביתו וכתב הרב שכבר זכה שמעון ממ"ש ביומא די"ב אירע פיסול בכ"ג ומינו אחר תחתיו ראשון חוזר לעבודתו שני כל מצות כהונה עליו הרי הגם דחזקת השני לא באה אלא מסבת הראשון עד שיטהר אפי"ה זכה ומינה לשם גם החק"ל שם ד"ך דן כן מדבריו וכ"כ הלק"ט ח"א סי' ט"ל בתוקע ושוחט דאם מת ונכנס אחר במקומו ואח"כ תבע הבן חזקת אביו דהבן הואיל ואידחי אידחי וכ"כ הדב"מ ח"א סי' ב' וגם אהל יוסף דהואיל ואידחי אידחי ונשאר הזכות לשני ע"ש ומינה לנד"ז דהואיל ונכנסו במקומו השני שו"ב איהו והבא מכחו הואיל ואידחי אידחי אבל כיון שחזרו ונשתוו ביניהם באותו כתב הוכרחתי לתת דעת אליו והגם כי ידעתי שכ"ז אינו אלא להלכה אבל יטעון השו"ב החדש שאצל האשכנזים הי"ו נהוג אצלם חזקות כאלה למכרם והמנהג מבטל הלכה כידוע בזה אני אומר עיין להכנה"ג בח"מ סי' ר"א בהגה"ט כמה תנאים צריך להתפשטות המנהג עד שיהיה לו דין זה ואם חסר אחת מהנה לא ובפרט בדבר תמוה כזה שמי שנפסל וגם כמה שנים נתייאש והלך לו ועכ"ז יהיה המנהג פשוט שיוכל למכור זכותו לאחר זה רחוק מהשכל וע"ש שהביא מכמה פוס' שבמקום שהמנהג רופף בידך הלך אחר ההלכה ולא והיה זה עדיף מתקנה והרי באה"ע סי' קי"ח פסק כל ס' בתקנה העמידהו על דין תורה וד"ב

נתנה ראש על מעשה הכתב דלפי אומד"ד נראה דאת השו"ב הקודמים לא נחתי לה והפקיעו זכותם זולת על סמך שהוא יתחייב לזכות אח"ז הי"ג ושליש וכי ליתא להאי האי נמי ליתא והגם כי בביצה ד"כ ובטוש"ע ח"מ הי' רנ"ג איתא דשכ"מ שאמר תנו מאתים זוז לפ' וישא את בתי איזה מהם שירצה יקח וכפירש"י והתוס' הטעם בזה דתפשי' לשון ראשון כיון דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין ואין הדברים תלוים זה בזה ולזה יוכל שלא לקחת הבת ויזכה בק"ק זוז ולפ"ז ה"ן שקדמו והודו על החזקה בקגו"ש הרי זכה בה וחיובו אינו תלוי בזה ויוכל לחזור בו ושוה בזה גם הבריא לשכ"מ הנה החילוק מבואר ביניהם דהתם היו שתי זכיות מאחד לתועלת חבירו ולכן אמרינן דנתפש לשון ראשון ולא השני אבל כשהם משני בנ"א דכל אחד מתחייב לבדו אין טעם לתפוש לשון המתחייב הראשון ולא המתחייב האחרון וכ"ש לפי' הסמ"ג והרי"פ שהסכים בו התה"ד בסי' ש"ן וכן התשב"ץ ח"ג סי' קס"א דטעם הסוגיא משום שהם שתי מתנות ויכול לזכות בשניהם אלא שאם אינו רוצה לקבל רק אחת רשאי מה שאין שייך לומר זה בשנים מזכים זל"ז וזל"ז כ"א לתועלת חבירו וכמ"ש כ"ז מהראנ"ח ח"א סי' ע"ז ע"ש וגם הרמב"ם והש"ע סי' רנ"ג כתבו בזה"ל