יש מאין חלק ב תלח

איקרובי דעתא והא איקריבא אבל שמואל אמר הלכה כראב"ע דלא כתב אלא ע"מ לכנסה כלו' דהבעל לא חשיבא ליה איקרובי דעתא טובה גמורה אלא הכניסה ממש וקי"ל הלכה כשמואל ולזה באותה אשה שלא היה אפי' אירוסין זולת הבטחה להנשא דנו חכמים שלא קבל טובה ממנה באותה שעה ומה שנתן לה אינו רק מתנה וממילא כשאחד מתחייב לחבירו וחבירו נתחייב לו באותו מעמד בקנין גמור ושלם דהו"ל כמטא לידיה ודאי דינו כמכר דאינו מתבטל רק במודעא ובהכרת אונס כדחזי ומינה לנד"ז דראובן ולוי דהיה במעמד אחד ובקגו"ש דינו כמכר ובעי מודעא ואונס הניכר ולא שייך בזה טענה ללוי דמה שעשה וקבל הוא משום דעביד איניש דזבין דיניה וכמ"ש רבא בב"ב ד"ל ועיין ברשב"ם שם וכן הלכה בח"מ סי' קמ"ו דלעד"ן דלא אמרו כן אלא בטוען על חבירו אם אינך מסכים לזכותי מדוע באת אלי לפייסני וזה משיב משום דליזבון דיני וכהנהו עובדי שנזכר זה אבל מי שגמר וזיכה לחבירו לא יוכל לטעון שעשה זה דליזבון דיניה ועתה מתנחם ואדרבא יאמ"ל ממטונך אתה מתחייב דכשראית שאין האמת אתך בדין הסכמת ליזבון דינך וגמרת עמי דאל"ך לא שבקת חיי בכל גמר שיגמרו שנים ביניהם בטו"ת ישוב לטעון זבנתי דיני וגם בנדון מהרשד"ם בח"מ סי' שכ"ט שזיכה בטענת עביד איניש דזבין דיניה אינו אלא משום שהיתה הטענה מדוע היית משלם שכר לתופש בה אבל אם היתה הטענה שגמר וכו' לא היתה מועלת דאין אחר הגמר כלום וע"ש ניהדר לקמיתא דדין רו"ל אינו אלא כמכר ובעי מודעא כתקנה והנה המבי"ט ח"ג סי' קפ"א העלה מדברי הרמב"ם דעיקר המודעא ג' דברים שידעו העדים שמה ששואל ממנו הוא שלא כדין וששמעו ממנו שהיה מאיים עליו לאנסו ושיש כח בידו לעשות ע"כ והתנאי הראשון מפו' ג"כ בתשו' והרא"ש כע"ב ס"ה באחד שתבע מחבירו מנה והודה לו בשמנים ואם לא יכתוב לו מחילה לא יפרע לו אף פרוטה וכתב לו ואח"כ הוציא מודעא שאנוס היה מפני שאמ"ל אם לא יכתוב לא יפרע לו אף פרוטה והשיב הרא"ש דהמחילה קיימת דהא כל מודעא דלא כתוב בה ידעינן באונסיה היא בטלה והכא מהיכן ידעו העדים שחייב מנה אולי אינם רק שמנים וכשתבעו יותר כפר לו וכשחזר לשמנים חזר והודה לו ומהריט"ץ סי' קפ"ז עמד בזה וכתב שאם היה אונסו באונס חיצוני כגון פחד וכיוצא גם הרא"ש יודה דהמודעה מודעה משא"כ כשכופר במה שתובעו ואולי הדין עמו הי"ל לתבעו לדין ויתברר הדין עם מי ע"כ והגם דיש להרגיש על טעם זה ממ"ש בחזקת הבתים אביי ורבא דאמרי תרוייהו אפי' עלי ועליך כתבינן מודעא ושב"י סי' ר"ה כתב הטעם מהרמב"ן משום דזמנין לא מיכנפי בי דינא ואחרים אומרים דאע"ג דצייתי דינא הוא מפחד שמא לא ישמעו מ"מ יאמר מהריט"ץ דזה לא שייך רק אם האונס מבחוץ ואם ימתין עד דמיכנפי יאריך צערו משא"כ כשהאונס מפני שכפר לו גם אם ימתין מה מפסיד סו"ס אל ישתנה הדין ויתברר האמת

וגם לטעם השני שמפחד שמא לא ישמע כשהאונס הוא בכפירת הממון א"כ מה תועלת בכתיבת מודעא יתבענו לדין ואם ישמע הרי מתברר הדין ולא יפסיד ואם איננו שומע גם כשיש מודעא לא ישמע. ונמצינו למדין ברו"ל דנד"ז שאין אונס מבחוץ רק בבירור הדין בתביעה שאין הכרת האונס שכתבו העדים הכרה דמי הגיד להם שאין ראובן מעכבו בדין והי"ל לתבעו ובפרט אם מצוי בעירכם ב"ד הקבוע ומזומן תמיד ויש יכולת בידם להעמיד הדת על תלה דאז לא שייכי תרי טעמי שכתב הרמב"ן ואחרים ז"ל ועיין להריב"ש סי' קכ"ז שכתב בנדונו דכיון שהחצר מזומנים להקביל לפניהם תמיד וגם בע"כ ציית להם תו לא שייכי עוד הני טעמי וכ"כ משכה"ר אות מודעא דבעירם שהב"ד מזומנים תמיד ויכולת בידם לכוף לא שייכי הני טעמי ואין זה אונם אפי' אם היה אונם חיצוני וכ"ש דראובן לא אנסו רק מעכבו מליכנס לדעתו שהדין עמו. ועוד עיין למהר"מ אלשיך סי' ע"א ולמהריק"ש באהלי יעקב סי' ק"ט ופת"ש בסי' ר"ה סק"ח ומשכה"ר באות מודעא שכתבו שבדורנו צריך לחקור העדים איך הכירו באנסו כי רבים עתה