יש מאין חלק ב תלז

רמ"א דהמוחל לחבירו מה שיטול מנכסיו מה שנטל נטל ומה שלא נטל לא יטול אמינא ליה דלאו מתייא לפי המובן משאלת כת"ר דלוי נתחייב בלשון חיוב ובקגו"ש כתחז"ל ושאני הך דהרשב"א שהיה בלשון מחילה וידוע דהמחי' אע"ג דלא בעיא קנין מ"מ לא שייכא רק על דבר שהוא ביד הנמחל אבל מה שהוא ברשות המוחל אינו יכול לזכותו אלא באחד מהקנינים הראויים לו ומשו"ה התם דהוא לשון מחילה והוא ברשות המוחל מה שנטל וזה שותק זכה בו מכח מחילה דאותה שעה אבל מה שלא נטל ועודנו ברשות המוחל לא זכה בו מכח מחילתו הראשונה דבמאי קניה וא"כ כשנתחייב בק"ס באותו קנין זכה גם במה שלא נטל ועיין ששם בב"י הביא תשו' הרשב"א גופיה דאפי' בקרקע ואפי' רק בלשון ידי מסולקות ממנה אם קנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו ע"כ ומהצעת כת"ר שזיכה לוי לראובן בלשון חיוב בזה נמלט גם מטענת אסמכתא וגם מקנה דבר שלב"ל כמפורש בסי' מ' וסי' ר"ן דלשון חיוב מציל מהם ועדיפא מכל הנז' אני רואה להציל מכל אלה מאחר שזכות ראובן ללוי וזכות לוי לראובן הכל בענין אחד אין חיוב לוי בא מכח מה שזיכה או מחל אלא מכח זכות ראובן לו דהוי כמבאר דהזכות שהודה לו המחצה היא דוקא אחרי מותו אבל בחייו השאיר לעצמו מאותו המחצה סך פ' וזה מפורש בתשו' הרשב"א ח"ג סי' ר"ה וז"ל תוך התשו' שלא נאמרו דברים הללו (משפטי התנאים) אלא בתנאי שאינו בגוף דבר הניתן כגון תנאי בני גוב"ר שהתנאו היה באם יעברו והמעשה במתנת הארץ אבל כשהמעשה והתנאי בגוף המתנה ביאור המתנה או שיור הן אלו במה שנותן נותן ומה שאינו נותן אינו נותן והעה"ש ז"ל על סי' רמ"א אוי"ד הביא מהריטב"א שכ"כ וציין לכנה"ג בהגה"ט סי' ר"ז אול"ב שצירף לזה דעת הרא"ש ודון מזה לנ"ד דראובן שייר לזה בזכותו ללוי ולרוחא כתבו בו שגם לוי נתחייב בזה ועי' בסי' ר"ט דמשייר לעצמו בעין יפה משייר ואפי' פירות שלב"ל. ומכל האמור מובן שהדין עם ראובן ואין ללוי לבטל ממה שכבר עשוהו ולא היה צורך לעיין בענין המודעא אחר שגם אם המודעא תבטל הכתב יחזור הדבר לעיקרו והדין עם ראובן אבל מפני שכת"ר הפציר לברר כל הענין חביבותיה דמר גבן אמרתי אשנה פרק זה ואומר הלא ידעת בח"מ סי' ר"ה שיש הבדל בין מתנה למכר דבמתנה לא בעי לא מודעא ולא הכרת אונס וגילוי דעת יספיק לביטולה משא"כ במכר דזבן בעי אונס ומודעא שכתוב שהעדים הכירו באנסו ומחילה דינה כמתנה ופשרה דינה כמכר וכתב הב"י שם טעם לפשרה לפי שהתובע ירא שמא יפסיד הכל והנתבע ירא שמא יתחייב בכל ולכן מתפייסים בפשרה והיינו מכר ממש שמוכרים תביעתם זל"ז וכו' משא"כ במחילה ע"ש וא"כ הכא מלבד שראובן בעיקר דינו הוא הזכאי ואינו מוותר ללוי רק משום דליזבון דיניה פשיטא דהוי כקונה ממנו אלא אפי' נימא דשניהם היו מסופקים הדין עם מי מהם ונתפשרו הרי דין פשרה כמכר ובעיא אונם והעדים יכירו בו והגם דלכאורה מצאנו פעמים שאדם מזכה לחבירו תמורת טובה שקבל ממנו ונתנו לו חכמים דין מתנה דלא בעיא אונם וכמ"ש בסי' רמ"ב ממעשה באשה שלא רצתה להנשא לאיש עד שיכתוב לה כל נכסיו ושמע בנו וצווח איך מניחו ואמ"ל כתבו לו במטמ"י ואחר כתב לה ואמרו חכמים הבן לא זכה מפני מטמ"י והוא לא זכתה שהרי לא ברצונו כתב לה וכאנוס בדבר שהרי גינה דעתו במתנתו הראשונה אעפ"י שהיא בטנה והרי התם לא על חנם זיכה נה לולא שנתרצית להנשא לו ודמי למכר דבעי אונם שידעו העדים והתם היא לא אנסתו רק אונסא דנפשיה שחשק בה ואונסא דנפשיה לא שמיה אונם כידוע. הא לאו מתייא די"ל דאין נקרא סוג מכר רק אם בשעה שמקנה הוא מקבל זוזי או טובה אחרת דאמרינן זוזי אנסוה וגמר והקנה לזה צריך אונס הניכר לעדים דלאו ברצון הקנה משא"כ באשה ההיא לא הקנה לה בשעת נישואין רק מקודם על סמך הבטחתה להנשא ולא הויא טובה ממשות דלא ס"ד כי אולי תחזור וכדאשכחן בריש אעפ"י דקאמר ראב"ע בתוס' לארוסה לא כתב לה אלא ע"מ לכנסה ואמ"ר אין הלכה כראב"ע דקסבר הגם דאזלינן בתר אומדנא הכא לא כתב אלא משום