יש מאין חלק ב תלג

הראשונה נתפייס אלא דלזה מצאתי להקצה"ח שם שהעיר בזה וכתב דהתם נמי איכא תרעומת כיון דבסי' ר"ד קי"ל דבדברים נמי איכא משום מחוסרי אמנה וכתב שם מור"ם דאפי' בתרי תרעי נמי איכא והניח שם בצ"ע מ"ש הב"ש באה"ע סי' כ"ט וכ"ך בה"י ז"ל דגם בתנאי שבין איש לאשה אם היתה בתחלה קציצה ביניהם וחזר ממנה אחד מהם והדר איפייס בסתם דאדעתא דקציצה איפייס דהתם מאי תרעומת איכא ולע"ד דגם התם יש תרעומת גדולה על החוזר דחבירו מתבייש עד שמכח זה הוציאו דין קנס השדוכין מדין אסמכתא באה"ע סי' נו"ן ובח"מ סי' ר"ז ומהריק"ו בשו' כ"ט כתב דהיה נ"ל לחייב קנם לחוזר משדוכין גם בלא קנין משום בשת ועיין בהאיש מקדש דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה והלך וקדשה לעצמו שנהג בו מנהג רמאות וכ"ש כשנתרצית היא או הוא דודאי אם חזרו מנהג רמאות הוא ומאי תרעומת גדולה מזו איכא ועכ"פ כשיש תרעומת על החוזר נראה הסכמת האחרונים דאדעתא דקציצה קמייתא איפייס וחובה עלינו לצאת י"ח מסברתם והגם דבסי' של"ג גבי דבר האבד דקי"ל בין פועל בן קבלן שוכר עליהן או מטען כתב מור"ם שם דאם מצא פועלים אחרים לשכור והטעה את אלו נותן להם כפי מה שפסק להם באחרונה ואף דמ"מ יש עליהם תרעומת בחזרתן ואמאי כבר נתעורר בזה הש"ך ז"ל סק"ל ותי' ע"ש ובקצה"ח ונה"מ ז"ל כתבו עליו דמעיקרא אין שם סתירה דשאני הך דהטען שלא פייסן בסתם אלא ביאר להם הסכום שיוסיף להם דבהא גם הנמק"י מודה ע"ש ובנד"ז לא שייכו תי' הש"ך ולא תירוצם ז"ל והדר דינא א"כ דלס' מור"ם והאחרונים אין לראובן ובנו רק כקציצה הראשונה

לכן מצאתי להם תרופה ממקום אחר והוא דהרמב"ן וכל הנמשכים אחריו ז"ל לא אמרו דאדעתא דקציצה קמייתא איפייסו רק כשיש תרעומת על החוזר וכמש"ל וגבי פועל ל"ש תרעומת רק כשהוא שכיר יום או חדש וכו' כלומר לזמן קצוב וכן לפעולה מיוחדת לגומרה וחזר בתוך הזמן או בתוך הפעולה דאז גם דמצד הדין יוכל לחזור מ"מ יש לו עליו תרעומת מצד הדין אבל הכא דלא הושכר ראובן ובנו רק בסתם לכל חדש שירצו לעמוד שם ולא לזמן מוגבל אין זה עדיף ממ"ש בסי' שי"ב ס"ה במשכיר בית לחבירו סתם שצריך להודיעו שלשים יום מקודם ואחר ל"י פשיטא דיכול להוציאו וכן השוכר יכול לצאת ואין שם שום תרעומת והכא בנד"ז הרי הודיעום טרם שני חדשים ואמרו שבקשו להביא זולתם אנא שלא מצאו ומה נשאר תרעומת על ראובן ובנו וא"כ בקשתם התוספת על להבא הוי שכירות חדשה כי הקצבה הראשונה אזדא לה וא"כ אפי' אם היו הק"ק מגלים דעתם בפי' לומר דוקא כו"ך נתן וראובן ובנו אמרו כו"ך נקח והלכו להם ובאו הק"ק ופייסום אח"ך ודאי דאדעתא דראובן ובנו נתפייסו וחייבים להם התוס' כהך דסי' רכ"א ז"א בק' וכו' וכ"ש דהק"ק לא גילו כמה ותנו להם רק שפייסום בשתיקה ונדבר מזה לקמן בע"ה ונראה דזהו דעת הרב מהרי"ע ז"ל הוב"ד ביוסף אומץ להגאון חיד"א ז"ל בסי' ק"ד בפאטו"ר שהיה בינו ובין הסוחר שטר לקבל שכי' ב' לק' ואח"ך הודיעו שמכאן ולהכא לא ישרת רק בג' לק' והסותר שתק ולא השיבו על המכתב רק שלח לו סחורה בסתם וכתב הרב דכיון דהפאטור גילה דעתו בסך פ' ושלח לו בסתם חייב ניתן לו דענין השטר שביניהם לא נשתעבד לו כל ימיו בשיעור זה אלא דכשימכור יטול ב' לק' אבל מקמי דליפתח וימכור הסחורה יכול להקנות מחדש כמו שירצה וכו' וכיון שהודיעו ואח"כ שלח לו נכסים יטול כדבריו ע"ש והוא פלא איך לא נרגש מס' הרמב"ן ז"ל אלא דפשיט"ל דלא דיבר בזה כיון שאינו מושכר לו לזמן קצוב כל שעתא זמניה לבטל בלי שום תרעומת ולזה דן בפשיטות דכששלח לו סתם יטול כדבריו והגם שהגאון המחבר ז"ל הבי"ד הנמק"י וכתב לחלק דשאנ"ה דהיו פנים בפנים ונתפייס החוזר לז"א דאקציצה ראשונה איפייס משא"ך הכא דהיו בב' עיירות ומי פייסו י"ל דלא הוצרך הרב לזה רק משום דהיה ביניהם שטר ועדיין לא נקרע דאז אם היה מפייסו נימא דאדכתיב בשטרא איפייס אבל בנד"ז יודה הרב דהגם דפייסום כיון שאין שום תרעומת אדעתא דתנאייהו איפייסו אלא דנראה דכ"ז לא יגהה מזור לפי מש"ל בריש אמי"ר והוכחנו דעל חדש