יש מאין חלק ב תלא

בני אדם כעובדא דמרי בר איסק הכי דימהן לך ולכל אלמי דכוותך וכו' ע"כ ושוב תמה על הרשב"א מהך סוגייא דמוכחת דגם בקנונייא אי עבד עבד ובפרט בלוקח אפי' לכתחלה והצ"ע ואסיק דמידי פלוגתא בין הרשב"א והרדב"ז לא נפיק והביא דברי בארות המים דקל"ד שדן כהרשב"א מבלי שיזכיר מח' זו ע"ש ובתחלה לעד"ן לישב דברי מני"ר הרשב"א ז"ל דהא ודאי ס"ל דמן הדין גם בקנונייא אהנו מעשיו וכמ"ש בחדושיו גבי הך דקבל לזון בת אשתו אלא דעכ"ז דק ואשכח בסוגייא דערכין דהגם דמוכחא דאי עבד מהני עכ"פ בערב דמצוה עביד ראו לקנסו שידירנה ולזה ראה גם הוא גבי שיור שקרובי האשה מצוה עבדי להעניק לה נדונייא ולאו מידי חסריה שראוי לקנוס לבטל קנוניתו אלא דהתם כיון דסתמא מאן דמגרש בב"ד קא מגרש ומלתא דלא שכיחא היא שיגרש חוץ לב"ד לזה קבעו הקנס בעת גבית כתובה בב"ד ולמאן דלא גבייא בב"ד לא חשו למיעוטא אבל הכא א"א לקנוס רק בעת מיתת האשה בלא זש"ק ולא קודם דאז יצאה הקנוניא לפעולות ולזה קנסו בעת ההיא והרדב"ז נמי מוכרח דמודה להרשב"א דמטעם קנס תתבטל הקנוניא וכמ"ש בח"ב סי' תתל"ז בנתחייב לאשתו שלא ליש"א אחרת עליה וגרשה והחזירה לבטל התנאי ההוא וכתב שאין לו רשות ליש"א כ"א מדעתה שלא ילמדו לעשות כן וכו' ע"ש אלא דכללא הוא דכל הנעשית הקנוניא בשבילו דמי לערב דמצוה קא עביד מבטלים אותה קנוניא משום קנס וכמ"ש להך דהרשב"א דקרובי האשה עשו מצוה להעניק הנדונייא וה"ן בהך דח"ב דהרדב"ז אתתא מצוה קא עבדה להיות לאיש לעזרו על פו"ר הגם דאיהי לא מפקדא משא"ך בהך דח"א הבת שנעשית עליה הקנונייא וגם כן לוי שמכר מאי מצוה דעבדי ואי משום אם הבת הרי היא עצמה הסכימה עם בעלה מרצונה לעשות הקנונייא ולפ"ז אין מחלוקת בין ההרים הגדולים ז"ל ולדברי הכל בנד"ז דדמי ללוקח מפני שהי"ל לדעת דכל קונה מחזר להוזיל המקח באיזה אופן ומדלא חקר אחריו איהו אפסיד אנפשיה ואין לו דמיון לערב ולהקדש כלל אין לבטל קנונייתו לא מן הדין ולא מתורת קנס

ה ומה שראוי לחקור בזה לכאורה הוא אי מחוייב הקונה משום גרמא בנזקין שגרם להפסידו התוספת שהיה ראוי להוסיף לו ראובן אלא שענין זה הוא ארוך מאד מים עמוקים ומי שירצה לעיון בקצות דרכיו למסקנא דהלכתא לדידן עיין במ"ש בספרי יש מאין ח"א סי' ל"ח דמר"ן ז"ל דאתכא דידיה סמכינן ס"ל כמ"ש התו' בפ' לא יחפור דר"י חילק בין דינא דגרמי דחייב לגרמא בנזקין דפטור דד"ג הוא כשהוא עושה היזק בעצמו לממון חבירו ולמד מזה מרן באבק"ר סי' פ"ז דהמלמד לאחר למאן דפטור גם אינו חייב רק כשבשעת מעשה בא ההיזק ובריא היזקא עש"ב ומינה לנד"ז דהוא לימד לאחר למשוך ידו וגם אינו בריא הזיקא דאולי יחזור ראובן להוסיף ויחזיר נו מעות שנתן לו וגם בשעת מתן השוחד לא בא ההיזק דאולי יבא אחר חוץ משניהם להוסיף וגם יש בכאן שזה נתכוון בתתו הפיוס בעבור טובת עצמו ושם הובא דדעת מרן במתכוין להנאתו דפטור מגרמא וכל הני טעמי שייכי הכא ומכל האמור יצא הקונה זכאי בדינו כמ"ש הרה"פ המה בחכמתם אשרי יולדתם מלמד שהלכה כמותם. ולא היה הדבר צריך לאמרו כי דין זה פשוט כביעתא בכותחא ורק לעשות רצונם חפצנו וצוי"מ ויורנו מתורתו נפלאות דברי החו"פ עה"ק טבריא חי' בטבת התרע"ד. סי' כ"ב

ראובן שו"ב ובנו מלמד בעיר אחת בסך קצוב לכל חדש בלתי זמן מוגבל ויהי היום הודיעו לק"ק הי"ו שמהיום עד שני חדשים ויש להם זמן לבקש שו"ב ומלמד אחרים ואם לאו הם לא ישרתו להבא רק בתוספת כו"ך לכל חדש והדביקו ניירות בזה בבהכנ"ס והק"ק לא הזמינו זולתם בסוף השני חדשים וראובן ובנו משכו עבודתם בסתם עוד חדש אחד ובסוף החדש בקשו שכירותם עם התוס' הנז' והגבאי לא רצה לשלם להם התוס' ולכן בטלו מעבודתם איזה ימים עד שיפייסום הק"ק להמשיך להם הזמן עד שימצאו שו"ב ומלמד