יש מאין חלק ב תל

לא היה מפסיד זכותו בשום אופן ועיין למור"ם בד"מ סי' ר"ז שהביא קו' הב"י הנז' וכתב ולי נראה כהרא"ש אם לא שיש אומד"ד שבלא הטעהו שמעון לא היה ראובן מחליף ע"ש הרי גם הוא ז"ל מודה דאם יש אומד"ד דההטעאה גרמה לו להחליף מתבטלין מעשיו אלא דלדעת הב"י יש אומד"ד מגוף המעשה עצמו ולהד"מ ס"ל דאין זה אומד"ד כי אפשר שהיה מחליף גם אם ידע מאיזה סבה זולת אם יש אומדנא מבחוץ דאילו ידע לא היה מחליף ובזה א"ש מ"ש מהריק"ש בסי' קפ"ב וז"ל ראובן שהיה לו סחורה ונתן לו לוי ערך בה והלך להתיעץ עם שמעון שהוא אהובו ואמ"ל טוב שתמכור אח"כ נתגלה שלוי אין לו חפץ בה ושמעון הוא הקונה ופסק דהמקח בטל ע"ש והרב שולחנו של אברהם בסי' קכ"ט כתב דזה חולק על תשו' הרא"ש כלל ק"מ בנמלך עם שמעון על שיווי החפץ שהיה רוצה לקנות ואמ"ל טוב ואח"ך נודע שהוא של שמעון וחייבו הרא"ש להחזיר האונאה בלוקח מהתגר אבל בלוקח מבעה"ב אין לו אונאה ע"כ ודקדק הרב שש"א דאי ההטעאה מבטלת המקח גם בבעה"ב תבטל אלא ש"מ דהרא"ש סובר דאינה מבטלת נגד דעת מהריק"ש ולפי האמור ניחא דבשלמא הנמלך עם אדם מן השוק ליכא אומדנא דאלולי עצתו לא היה קונה דאמרינן ליה לא איבעי לך לאסמוכי עילויה משא"ך בנדון מהריק"ש שדקדק לכתוב שמעון הוא אהובו ולמאי נפק"מ אלא לומר דבשביל שהוא אהובו סמך עליו והוי אומד"ד דלולא הוא לא היה סומך לפיכך כשנודע לו דלעצמו קונה ורימהו בטל המקח ועיין במשכה"ר מע' מם אוק"ה בנדונו שהטעה הסרסור לקונה בשיווי המקח דעלה במחשבה תחלה דהמקח קיים לולא דעדיין לא פרע הלוקח דמי המקנה וכמ"ש החו"י ז"ל בסי' ס"ט ומינה דבנד"ז ג"ך המקח קיים וגם ראינו את הלח"ש אשר הביאו הרה"פ בצפרו יע"א דמיונות מרבנן בתראי ז"ל לקיים המקח איחשר מיילייהו

ד ואי טענת המוכר משום שעשה הלוקח קנונייא עם ראובן לחוב למוכר. דב"ז שרשו פתוח למאי דתנן בערכין דכ"ג דהמקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה כשיגרשנה ידירנה הנאה וכן לערב לאשה בכתובתה ועיין פירש"י שידירנה משום דשמא קנונייא עשה על ההקדש והערב שתגבה כתו' מהם ויחזירנה ושם בש"ס אסיק דבלוקח לא חששו להדירה דבשלמא בהקדש חששו משו' ריוח הקד' ובערב משו' דמצוה קעביד ולאו מידי חסרה משא"ך בלוקח דידע דכל חד יש עליו כתובה אמאי ניזיל ונזבון איהו הוא דאפסיד אנפשיה ע"ש ועוד איתא התם דמשה בר עצרי ערבא דכלתיה בכתובה הוה ומפני דוחק רב הונא בריה אמר אביי להשיאו עצה לר"ה לגרש אשתו עד שתגבה כתובתה מאבוה ויחזירנה והק' והאנן תנן ידירנה ותי' אטו כל דמגרש בבי דינא קא מגרש ע"ש ומסוגיא משמע דדוקא בהקדש וערב מטעמייהו ניחוש לבטל הקנונייא משא"ך בשאר מילי ובהקדש ערב נמי דוקא לכתחלה אבל כשכבר יצאה הקנונייא לפועל און מבטלין דאלת"ה מה השיב בש"ס אטו כל דמגרש בב"ד וכו' אנה"ן ומ"מ הכח בידינו להוציא ממנו הכתובה כשיחזיר האשה ולתתה לערב א"ו דאין אחר המעשה כלום וא"כ בנד"ז דל"ש טעם הקדש וערב וגם כבר נגמר המקח שהמעשה יהיה קיים וכעין זה מצאנו להרדב"ז בישנות סי' רנ"ד במי שקבל לזון את בת אשתו וכו' כל עוד שהוא נשוי עם אמה ובא הוא ואשתו לב"ד לגרש את אשתו ולהחזירה כדי שיתבטל התנאי ההוא ויליף מדברי הרשב"א בחדושיו דמצי למעבד הכי כהך דבן לוי שמכר שדהו ע"מ שמעש"ר יהיה שלו כ"ז ששדה זו בידו ואמרינן מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום ושוב נסתפק דאולי השתא שבאו לעשות קנונייא לחוב לבת אין שומעין להם ומסיק דמצו עבדי ע"ש ומשמע דגם לכתחלה אין מונעין אותם ומינה לנד"ז במכ"ש שכבר עשה אלא שהחק"ל ז"ל בח"ב ליו"ד דע"ט תמה דזה הוי הפך מתשו' הרשב"א ז"ל בח"א סי' תתקס"ג שכתב על מי שכתב שיור לאשתו וגרשה ביום שנשאת והחזירה דלא אהנו מעשיו לבטל תנאים הראשונים מג' טעמי והטעם האחרון הוא מפני שזה מערים היה ושוה"ד ב"ד מחייבין אותו וכו' שלא מדין שאר