יש מאין חלק ב תכט

האונאה, ב מה שרצו הרבנים הפוס' הי"ו להליץ בטענת המוכר משום אומד"ד דאדעתא דהכי לא זבין ממ"ש מור"ם בסי' ר"ז בהגה ובטלוה מכח תמיהתם על מור"ם דמעולם לא נשמע בשום פוסק דהאומדנא מבטלת המקח וכו' לא דקדקו יפה בזה דלהדיא כתבו התו' והרא"ש דאומד"ד מבטלת המקח עיין בב"י אלא שתמה על הרא"ש בזבין ולא אצטריכו ליה זוזי דבפסקים לא חשיב לה אומדנא שתבטל המקח רק כשגילה דעתו ובתשו' כתב להיפך אבל עיקר הביטול בזה דכיון דאונאה זאת היא חלק מכ"ה הוי אומדנא להיפך דאפי' אי ידע לא היה חוזר כיון שחז"ל אמדו דבפחות משתות מסתמא מחיל. וכ"ש דלו יהי אלא ספק אומדנא כיון שהמקח ברור והאומדנא ספק כבר הוכיח בני משה שלטון בסי' ל"ז מהרא"ש בפ' מי שמת אהך דמי שנתן כל נכסיו ועמד אינו חוזר ומתשו' הכרם להרשב"א שהביא ב"י בסי' כ"ט דבכגו"ד ארעא היכא דקיימא תיקום ע"ש, ועוד דלעד"ן מדברי הפוס' שאין האומדנא מבטלת מקח הקרקע אלא כשאומדין דאילו הוה ידע לא הוה מזבין כלל כהך דזבין אדעתא למיסק לא"י וזבין ולא אצטריכו ליה זוזי ומי שנתן נכסיו ונודע שיש לו בן ודכוותייהו ע"ע אבל כגון נד"ז דהאומדנא היא אילו ידע לא הוה זבין בהכי אלא בהכי אין זה כ"א תביעת אונאה והרי אין אונאה לקרקעות. (מדברי החו"י סי' ס"ט נראה הפך והוא פלא) והרי בטל גם האומדנא כבטול האונאה ועוד טעם שוה לפניהם כיון דמסתמא שמע זאת ושתיק עד האידנא הנה בסי' רכ"ז ס"ח גבי מוכר דלעולם חוזר מ"מ כתוב שם דאם ידע שטעה ולא תבע אינו חוזר לתבוע שהרי מחל וכ"כ מור"ם שם בס"ז בידע שנתאנה ושתק ע"ש וכבר זכר מזה הרה"פ הי"ו

ג ואם יטעון המוכר דכ"ז ניחא אם היה טועה ממילא אבל השתא דבאה הטעות מכח אחר שפייס לראובן כנז' הו"ל מקח טעות וחוזר וה"ז דומה למה שהביא הב"י בח"מ סי' ס"ו מחו' ט"ו תשו' הרא"ש דראובן נתן שט"ח לשמעון לגבותו מגוי וגבאו ושיקר לראובן שהרחיב הזמן לגוי עד שני חדשים ולכן תמורת זה זיכה לו שמעון שטר אחר בכתו"מ וכשנודע לראובן שקרו רצה לחזור ודן הרא"ש דאינו יכול לחזור ותמה הב"י ז"ל דכיון שכבר גבה זכה ראובן באותן מעות ושלו הן ובשביל ששמעון הטעהו לא הפסיד זכותו ע"כ והב"ח יישב תשו' הרא"ש דגם הוא מודה בזה ע"ש אף אנו נשיב דאי מהא לא ארייא דמלבד דהתם הטעם מפני שכבר זכה ראובן והכא ראובן שהוסיף במקנה כל שלא גמר ופרע אכתי לא זכה המוכר עוד בה דהתם שמעון הטעה לראובן מפיו לפיו והכא הקונה לא דיבר עם המוכר מאומה וגדולה מזו כתב הסמ"ע בסי' של"ב סק"י בהטעו פועלים לבעה"ב או להפך דדוקא באמ"ל כמו שעשו חביריכם וכיוצא דתלה השכי' באחרים אז הוי כאילו לא שכרו זא"ז משא"כ באמ"ל בעה"ב בד' ואמ"ל איהו בג' כיון דלא תלה באחרים אינו נותן רק ג' ע"ש, ובזה ניחא נמי הך דנו"ן באמונה דקי"ל בסי' רכ"ז דאין ב אונאה וכתב מהרשד"ם בח"מ סי' תל"ג דאם נמצא ששקר ענה יש לו אונאה, והך נמי דסכ"ה בלוקח ומוכר שנשתוו לגמור המקח עפ"י שומת לוי ושם להם דיש בו דין אונאה, דהתם נמי שאני דהיתה הטעות מפי המטעה לאזן המוטעה משא"כ הכא ואף שהוזכר בשאלה כי בן הסרסיר שאל ללוקח ע"ז וכיחש בו ונאמר דהוי כמותו (שאין האמת כן) מ"מ הנה מהך דשם לוי וממ"ש מהרשד"ם בנו"ן באמונה גם אם נאמר דנד"ז דומה הרי לא אמרו רק דיש לו אונאה והכא בקרקע מיירי דאין לו אונאה, ומהך שהקשה הב"י אהרא"ש נמי לאו תברא, דלדבריו ולדברי הב"ח ז"ל דגם הרא"ש מודה דבאותה הטעאה בטל חליפי השטר ואינו די במה שיתן לו האונאה שאינהו בזה קשה מאי שנא מהך דהרא"ש בשם לוי שכתב דדי בהחזרת אונאה וכן בנו"ן באמונה ונמצא שקרן דדוקא האונאה מחזיר, ומוכרח לתרץ דשאני אינך שאינו כ"ך הטעאה דבשיווי המקח לא כל הדעות שוות ואפשר דהקונה גם אם היה יודע ההטעאה היה מקבל והשתא הוא דקהדר לפיכך אין לו כ"א אונאה שזכתה לו תורה אף בקנה מדעתו משא"כ בהך טעות שלא ידע שכבר גבה וזכה הוא ס"ל לב"י דאנ"ס ואומד"ד שאם היה יודע