יש מאין חלק ב תכח

גם החת"ס אעפ"י שפקפק בזה מסו' כתובות הנז' סיים דבשייר מנה יפה שרי להזדקק בצוואתו עוד הביא ה"ה שאם אין המצווה מכוין לנגד ליורשים רק מצד רחמנות עשה כן גם אם מתכוון להנאת עצמו כדי שיעשה לו הזוכה דברים שהטיל עליו לעשות נח"ר לנשמתו שאין חשש בזה דבר ה' בפיהו אמת שכ"כ הרב בית דוד ז"ל ואחריו החזיק מגן בזה הרב ב"ו עייאש ח"ב סי' ג"ן שהגם שכתב לדחות הך דמחיים ליכא משום איעבו"א מ"מ העלה דכיון דאין כונת המקדיש להעביר נחלה אלא כונתו לעשות נח"ר לנשמתו אין בזה מיחוש דהנאת עצמו קודמת להנאת יורשיו ע"ש ומב' צדדים הללו שכעת לא ראינו חולק בהם הסכמנו עם ה"ה וצוי"מ: סי' כ"א

עינא דשפיר חזי מלכים מתדיינים מאן מלכי רבנן דאתו ממערבא הי"ו בקונה בית ע"י סרסור דהיינו שנשתוה עם הסרסור בדמיה בסך תש"פ דורוס. והסרסור הודיע למוכר שהוא בעיר אחרת ושלח שטר מכר כתחז"ל משמו על שם הקונה והסרסור נתנו לקונה וקבל דמי המקנה והקונה החזיק במקחו וסייד וצייר וכייר ואין פוצה פה. והן היום כאשר נתפשטה מלכות אדום בארצות ההם ונתיקרו הקרקעות יצא המוכר לטעון כי נודע לו שהקונה הנז' פייס לראובן שהיה מוסיף עליו לקנות הבית בסך עשרים דורו ולזה משך ידו ממנה והקונה מכחיש כי להד"מ והמוכר אומר שאעפ"י שלא היה הוא בעיר בן הסרסור שאל לקונה בעת ההיא אם אמת שפייס ראובן בדמים והשיבו לא ויש עדים כשרים שבעת המקח לא היתה שוה יותר מתש"פ דורו וע"ז ירדו מחוקקים בקולות וברקים זה אומר בכה וז"א בכה לבטל טענת המוכר ושאלו חו"ד בזה

ויען כי לא פורש טענת המוכר במאי אתא עלה מוכרח לברר דלכל הצדדים אין חלות לטענתו הנז' א דאי משום אונאה מלבד דעדים מעידים שלא היה שוה יותר בשעת המקח ואין שם אונאה דאי משום שנתיקר השער אח"ך עד כדי אונאה או יותר עיין בסי' רכ"ז ס"ט דאפי' תוך זמן שיראה לתגר לא מצי הדר משום שינוי השער ומהרימ"ט חח"מ סי' י"ט כתב דאדרבא שינוי השער לגריעותא שאפי' היה שם אונאה בשעת המכר כיון שנשתנה השער טרם שיתבע תו לא מצי תבע ע"ש טעמו, ומלבד דגם לפי דבריו לא היתה האונאה יותר מעשרים צ'ורו שאם היה יותר לא היה נמנע ראובן מלהוסיף וזה הוי חלק מכ"ה בדמי המקח ורחוק מאד משתות, ומלבד שעבר זמן האונאה כמובן דהגם דקי"ל דמוכר חוזר באונאה לעולם אין זה כ"א בשאר דברים שאין מקחו בידו להראותו לתגר משא"כ בקרקע הגלוי לעין כל עיין בש"ע ס"ח, עלית על כולנה דקי"ל שם בסכ"ט דאין אונאה לקרקעות, והגם דהכא שיווי המקח היה בין המוכר והסרסור והתם קי"ל דגם בקרקעות שליח שטעה בכל שהוא בטל המקח הנה בסי' קפ"ב ס"ד פסק שאם לא יברר המשלח שהרשהו בסתם יכול הקונה לטעון שהרשהו בין לתקון בין לעוות ויהיו מעשיו קיימים וגדולה מזאת הגיה מור"ם בסי' קפ"ה ס"ה שאפי' הודה הסרסור שאמ"ל למכרו בסך קצוב יכול לטעון קנוניא עשו וע"ש בסמ"ע סקי"ב דלהרמב"ם צריך לחלק דדוקא בשליח בחנם יכו"ל לו שהורשה בין לתקון בין לעוות דמסתמא לא יקבל דוקא לתקון דמה לו ולצרה משא"כ בסרסור דבשכר אפשר דקבל, ולפ"ז ה"ן אם סרסור זה בחנם הוא דוקא שיוכ"ל כן אבל מתי' השני של סמ"ע נראה דדוקא כשהמשלח טוען שהתנה עם ה שליח למכור בסך קצוב הוא דלא יחזיר הלוקח משא"כ בסתם ובנד"ז הרי אינו טוען שקצב לו, ועוד הנה גם להרמב"ם מפורש שם בסי' קפ"ה דאם יש הכחשה בין מוכר לשליח דמוכר אומר בק' אמרתי לך למכור והשליח אומר בחמשים שיטילו חרם על מי שאמר בן' או שרצה בחמשים וחזר בו וכו' משמע שאם הודה שהודיעו השליח שעבר ע"ד ומכר בן' ורצה שוב אינו חוזר והכא הרי מפורש בשאלה שאחר השיווי הודיעו ורצה וכתב שטר מכר ואיך יחזור, ודי והותר לבטל