יש מאין חלק ב תכו

מהך דלא תהוי באיעבו"א ותי' דל"א כן אלא בשכ"מ אבל מתנה כבריא לית לן בה וכן הביא מ"ש הרפ"מ ס' ע' דק"מ ע"ג וז"ל ועוד אפ"ל דאפי' במתנה מחיים איכא מ"ד דמקרי איעבו"א ע"כ ש"מ די"א דלא הוי איעבו"א ומזה נמשך מר לדון דגם במתנה מהיום ולאח"מ לרבוותא דדנים אותה דגופא קני מהיום ופירי לאח"מ ודלא כמהר"י בן הרא"ש והרשב"ש דס"ל דגם גופא לא קני היום ולא מהני אלא לענין שאינו יכול לחזור בו עיין שרש מחלוקת זה במקומו דלמ"ד דקני מהיום דאין בה משום איעבו"א ע"כ ואנכי לא ידעתי איך מילט מאיבו"א לסוברים דגופא קנה מהיום והלא גם לדידהו לא זכה בפירות מיהא אלא לאח"מ וא"כ לגבי הפירות הו"ל מתנת שכ"מ שבאה מכח צוואתו לאח"מ ובמתנת שכ"מ אין בה משום איעבו"א עוד ראותי מדקדק על מהרש"י ז"ל אמאי לא ק"ל כן בכתוב דויתן כל אשר לו ליצחק דבשלמא על וכל טוב וכו' י"ל משום דבזמן ההוא לא היה כ"א ישמעאל שהוא בן השפחה והרמב"ם פסק בפ"א דה' נחלות ה"ז דבן השפחה אינו יורש עבור כן נתן ליצחק דהוא היורש לבדו וליכא אועבו"א אבל בויתן וכו' ולבני הפלגשים וכו' הוה ק' יותר וכן הק' בעיקר דינו דהא מסוגיא דכתובות דנ"ג מוכח דגם בבריא אית משום איעבו"א דר"פ איעסק לבריה בי אבא סוראה ויאודה בר מרימר לא בעא למיעל בהדיה ואמ"ל מאי דעתיך אי משום דאמר שמואל לא תיהוי בי איעבו"א וכו' והתם אבא סוראה בריא הוה ולדידי אין קו' מכ"ז דמהרש"י ז"ל לא נתן רק ליישב המדרש דהחליט שהוא דייתיקי אבל על הכתובים ידע דשערי תשו' לא ננעלו ליישבם בכמה אופנים והרי בויתן כל אשר לו ליצחק בב"ר אוקמוה לאו במתנת ממון מיירי אלא בברכות שמסר לו הקב"ה אותם מסר לו ולבני הפילגשים שמות טומאה מסר להם וכן פירש"י בחומש ומ"ש דאהך דוכל טוב לק"מ משום שלא היה כ"א ישמעאל בן שפחה ולא יירש אעפ"י שמקצת דרשנים כתבו זה בדרך דרש אבל מהרש"י ז"ל ממאן בזה כי בב"ר סו"פ ט"ו עמ"ש כי לא יירש וכו' עם בני שאינו הגון כיצחק כתב הרב דזה ניחא דאין ראוי לירש בן האמה עם בן הגבירה דאין הדעת סובלתו דאין לומר מפני שהוא בן השפחה וולדה כמותה ולא מקרי זרע דודאי בשחרור וכתובה נישאת וכמ"ש לאשה ונא לפילגש (זה ק' למ"ש הטעם משום שהוא בן שפחה כנז') ע"כ ועיין לנח"י ז"ל אדרבה תמה אמאי לא וירש דאינו בן שפחה וכנז' ועל תמיהתו מהך דכתובות וכו' קמחא טחינא הוא זה אומר בכה להוכיח מזה דגם מחיים איתא ולעומתו ס"ל דליתא גם ברבני מערב תראה שבכרם חמר סי' קי"א ס"ל דאיתא ולזה תקנו דכל צוואה גם מחיים דלית בה דיין או שלוחו להוכיח ע"ז בטלה היא תבטל ואילו הרה"ג כמהר"פ בירדוגו ז"ל בספרו משפט"י ח"ב סי' רס"ח כתב דמחיים ליתא לאיעבו"א ע"ש וכמו כן יש להעיר על הכנה"ג בהגהותיו לח"מ סי' רפ"ב כתב בפשיטות דמחיים אין בזה קפידא ואילו בתשו' בעי חיי ח"א דח"מ סוס"י קפ"ח שפך כאש חמתו על המחזיק או משיא עצה להעביר נחלה מהיורשים וקראו רשע וסתמא קאמר נראה אפי' מחיים ולענד"ן לתרץ בזה דאנה"ן כל הבא לצוות בהיותו בריא מדעת עצמו בלי שום התעוררות מאחר אין לו לחוש משום איעבו"א כי רשאי לעשות בשלו כרצונו ואם תמנעהו משום איעבו"א לא יהיה לדבר סוף וימנע גם במילי דמצוה וצדקה אבל אם דעתו אונה נוטה ובא אחר להשיאו עצה או לגרום לו באיזה ענין שיהיה להטותו להעביר ירושה ההוא לא טוב עשה וזה יראה ממ"ש שמואל לא תהוי בי אעבורי אחסנתא ולא אמר לא תעבור אחסנתא כי דב"ק הם לנוכח האמצעי הגורם למצוה ולא לבעל הנכסים עצמו ובזה מתיישבי' דברי הכנה"ג גם בזה מתישבת הסוגייא לסוברים דמחיים ליתא דאנה"ן דאבא סוראה גופיה רשאי להעניק לבתו מדעתו אבל יאודה ב"מ לא רצה ליכנס אולי לכבודו יוסיף ויהיה הוא גורם ואמ"ל ר"פ דכיון דהאב מצווה להעניק לבתו מרז"ל וכמ"ש ר' יוחנן אינך אתה הגורם וע"ז השיב לעשויינהו נמי ומעלאי דידי היינו עשייה ונמצא אני גורם וכן י"ל עוד דס"ל ליב"מ נמי דבצוואה פשוטה רשאי כל אדם לעשות בשלו מרצונו אבל כגון